המילה "חסינות", המיוחסת בדרך כלל לחברי כנסת (או סופרמן), מזכירה לי משחק ילדותי של "אני לא נוגע בך אל תיגע בי". זוכרים? בדרך כלל האח הכי מעצבן או משועמם בבית מחליט להפריע לך לשחק במחשב או לצפות בטלוויזיה, והוא מחליט לשים לך את היד מול הפרצוף ולהגיד "האוויר הוא של כולנו". לכל מי שיש אחים, או בר דעת, מבין שתוצאה של מהלך כזה היא מציאת הכרית הקרובה והטחתה בפניו של זה.

אני, כמובן, נגד אלימות, בעיקר בין אחים. לא חושבת שזו דרך לפתור דברים, אבל אני יכולה להבין מדוע היא בלתי נמנעת. אני בטוחה שגם משמר המלכה, מתורגל כמה שיהיה, יכניס לאדם אגרוף אם הוא יבעט בו, לא? (זה הזמן לשלוח למלכה תנחומים על אובדן בן זוגה פיליפ. תמסרו לה, טוב?).

חה"כ כסיף התנהל בצורה לא ראויה שהתעמר ואף התנהג באלימות כלפי הכוח במקום. האם זה הצריך שימוש חוזר בכוח מופרז מצד השוטרים? לא בטוחה, אבל איני שוטרת ומעולם לא הייתי. יותר מזה- אני צופה בבית ככל האזרחים בסרטוני הווידיאו שפורסמו מהאירוע ורואה רק צד מסוים. הלוואי ובכל אירוע כזה (ושלא יקרו יותר) היו 2,000 מצלמות שיסקרו מכל זווית, מלמעלה ומלמטה ומהצדדים, ויאפשרו לנו, בית המשפט הציבורי, לגבש דעה אם השוטר הגיב בצורה ראויה או לא.

כי ככה זה היום. דעת הקהל נחשבת. ההמון קובע. אנחנו לא מכירים בכוח שלנו, אבל יש לנו הרבה כוח: ברשת, בהפגנות. ככל שאנחנו יותר- ככה אנחנו יכולים להשפיע יותר. אפילו בפרקליטות שינו כתבי אישום בגלל דעת קהל. למשל, עובד שופרסל שהכה עובד אחר, עם מוגבלות, במשך תקופה ארוכה ותיעד את המעשים קיבל 4 אישומים על "תקיפה סתם" (מונח מטומטם שצריך לשנות בחקיקה, כי ממתי תקיפה היא "סתם"), ואחרי הביקורת הציבורית שונו הסעיפים ל"התעללות בחסר ישע". זה כבר יותר הגיוני. במקרה אחר שונה סעיף האישום לירין שחף, שבצורה מובהקת אנס נערה בת 13 שהייתה איתו במלונית קורונה, מ"בעילה בהסכמה" – שלא היה בה שום הגיון (שכן עולה מכתב האישום ששיכר אותה והיא לא רצתה את המגע ביניהם) לאונס.

ולעם אין חסינות. הלוואי והייתה לו. הוא לא חסין ממנהיגיו שמתנהגים בצורה כזו. יש הרבה שיודעים להוקיע, אבל יש הרבה שרואים ומחקים. לא באופן מיידי, לא בצורה מובהקת, אבל בהחלט יש השפעה ישירה: ימין ושמאל, הסתה נגד חרדים, היחס לנשים, היחס למיעוטים.

אנחנו נמצאים בתקופה בין שואה לתקומה. תקופה שמשפיעה על העם הזה בצורה חזקה יותר מיום כיפור. אנחנו בוחנים את עצמנו לא כפרט, אלא כקולקטיב. בוחנים את הבחירות שלנו (כל נאום של מנהיג כזה או אחר בטקס כזה או אחר מעורר דברים אצלנו- חיוביים יותר או פחות), בוחנים את היחס שלנו לחברה- לניצולי שואה, למשפחות שכולות וכן, גם למיעוטים. האם יש בנו את מידת האנושיות והחמלה הנדרשות להיות חברה מתוקנת?

תגובות

להשאיר תגובה