אז ככה מרגישה חמיצות- שילוב של טעם חמוץ בפה עם תחושת החמצה חריפה. טקסי יום הזיכרון והעצמאות תפסו אותי במצב של ריפיון. לא ממש התחשק לי לחגוג עם המדינה. על מה בעצם? על מספר דו ספרתי של נרצחים בפיגועים בחודש אחד? על חברי כנסת שלא מסתדרים אלה עם אלה? על הנהגה רופסת?
אני מרגישה עייפה מהשיח במדינה. שיח אלים. שיח "לעומתי". שיח שלא מקדם אותנו לשום מקום. שיח תקוע על אותו תקליט. מדינה שתקועה על אותו תקליט. עוד פעם התפרקות ממשלה, עוד פעם בחירות. עוד פעם אלימות ברשתות. אלימות, שהשבוע כבר ראינו כיצד היא מתבטאת גם בחוץ- עם ילד שזורק כסא לעברו של אדם שמחזיק דעות שונות ממנו. כסא שיכול היה להרוג ואמא אחת שמגבה את המהלך. בושה.
לא. אני לא קוראת לנתניהו לשוב להיות בשלטון. זה לא העניין, חרף דעותיי. זה העובדה שהפכנו להיות עם מתנצל. עם שלא שומר על העקרונות שלו. עם שבשם השמירה על הערכים, מוותר על הערכים המקודשים לו. עם שמתרץ פיגועים. עם שמתרץ אלימות. הפרוגרסיביות השתלטה על הליברליות. אנחנו כבר לא רוצים רק זכויות אדם, אנחנו צמאים לבטל את האחר וליצור משהו חדש. זה לא יכול לקרות במדינה של רק תשעה מיליון איש- שונים זה מזה.
זה גם לא יכול לקרות במדינה שבה יש רוב דתי- שמרני. מכל דת. זה גם לא יכול להיות במדינה שבה עדיין השבטים מנסים לשמור על זהותם. ממזמן אנשים לא צועקים פה "אני יהודי מארץ ישראל". זה הפך להיות דבר מביך. במקום זה, כולם תרים אחר הדרכון האירופאי או האמריקאי ומחפשים אלטרנטיבה. העם הפלסטינאי קדוש יותר מהעם היהודי. מאיפה השנאה העצמית הזו? הצורך לבטל אותנו ככה?
הקיצוניות הובילה לקיצוניות אחרת. במקום למתן הדתה- מפעילים הדרה מוחלטת של הדת. במקום להילחם על זכויות שוות לנשים, ולהעצים אותן- מנמיכים את הגברים (לפעמים עד ביטול של ממש). במקום לסייע לאנשים בשולי החברה, משתמשים בהם ככלי לניגוח פוליטי. הכל כבר לא נורמלי.
יש בעם הזה הרבה ניסים. יש ערבות הדדית. יש אנשים כל כך מרגשים בדרך החיים שלהם- בנתינה ובהעצמת האחר. אנשים שמתנהגים בשפע- לא רק כלכלי, אלא גם מוסרי. האנשים האלה לא מקבלים מספיק במה (כפי שכתבתי כאן לפני מספר שבועות), הם אלה שמודרים, הם אלה שהפכו להיות שוליים.
יש השחתה של מדינת ישראל. אם בעבר זה היה על ידי קומץ של אנשים, היום זה המיינסטרים בחסות הפוליטיקאים. שלא תבינו, אני בעד התחשבות באוכלוסיות ששנים זכו להדרה- ההפך, זה נהדר שהם משתלבים ונטמעים בחברה הישראלית, אבל התחשבות בהם לא יכולה להיות חזות הכל. התחשבות במיעוטים בחברה לא יכולה להוביל למחיקת הערכים של הרוב.
צריכה להיות פשרה. צריכה להיות בחירה חופשית. אי אפשר לבטל כפייה של שנים בכפייה אחרת. אני חושבת שמה שהכי אהבתי ברפורמת הכשרות של השר מתן כהנא, זה שהיא העניקה את חופש הבחירה למסעדנים והעצמאים בתחום המזון. יש מספיק מסעדות לכולם במדינת ישראל, וכל אחד יכול לבחור איפה לאכול. לעומתה, הרפורמה בגיור במתכונתה הנוכחית, עלולה לפגום ברוב היהודי במדינת ישראל ולכן, בעיניי, היא דורשת חשיבה נוספת. לא לפחד לשים רבנים אורתודוקסיים בשולחן הזה.
השינויים במדינה חייבים להיות מתוך שיח, הכלה וקבלה. של כל הצדדים במפה הפוליטית. ללא התחשבות מי יושב בכס השלטון. רפורמות צריך לעשות בצורה מחושבת. שינויים צריכה להיעשות מתוך התחשבות בכלל האוכלוסיות במדינה, בטח ובטח ברוב שלה. מי שלא מכבד את הצד שלא בחר בו בבחירות, לא מכבד את עצמו כנבחר ציבור. ואת זה תמיד אמרתי גם לח"כים בימין. צריך לדעת להפסיד בכבוד, אבל גם לנצח בכבוד. וזה כבר ממזמן לא קורה.
