בעוד מספר ימים נציין את יום הולדתו של זאב ז'בוטינסקי ז"ל-האיש שהמילה "חירות" כל כך מזוהה עימו. האיש שחרט על דגלו את המילה "ליברליזם", והאמין בחירות הפרט להגן על עצמו, גרם לי לחשוב רבות על המונח הזה ועל המשמעויות החבויות בו.
השבוע נכחתי בכנס למען הגבר במשפחה. בסדנאות והרצאות שונות, הסבירו על מקומו של הגבר במשפחה; על הצרכים שלו; על המוח הגברי ועל תפקיד האישה לנווט את הגבר שלה בצורה הטובה ביותר. נשמע נורא, בטח בעידן הפמיניסטי של היום, אבל האמת שהיה מדובר בכנס מאד מעורר ופוקח עיניים. באחת ההרצאות דובר על כך שכשהגבר מאבד את החופש האישי שלו הוא מרגיש מסורס. "זה מעניין לי את ה…" יגידו ארגוני נשים ולוחמות צדק למיניהן, אבל אני החלטתי לעצור לרגע ובאמת להקשיב.
אנחנו בנויים אחרת. נכון, כולנו צריכים וצריכות חופש. חופש בחירה, חופש דעה. אנחנו רוצות לשלוט בגופנו, בכספנו וכן, גם בגבר שלנו. הכי נוח לנו שהוא עושה בדיוק מה שמצופה ממנו ועונה על כל ההיבטים ברשימה שלנו: מצחיק (כשנוח ומתאים לנו), מפרגן (כשנוח ומתאים לנו), מחמיא (כשנוח ומתאים לנו) ונחמד (כשנוח ומתאים לנו). ומתי שלא נוח ומתאים- מאבד הגבר את חופש הבחירה שלו והופך להיות כמטוטלת בידינו.
אני מכלילה, כמובן, כדי להמחיש את נושא החירות. לא כל הנשים כאלה. לא כל הגברים כאלה. איני פסיכולוגית או חוקרת מוח, אך אני מניחה שאם הגבר שלי ירגיש חופשי, הוא גם יחזור אליי מרצונו החופשי וירגיש בטוח לעשות כן. הוא גם ירגיש חופשי לספר לי לדבר. הוא גם ירגיש חופשי לבצע מטלות בבית, כי ביקשת וגם כי לא.
חברי, המורה והעיתונאי הירושלמי שלומי בוחניק, כתב השבוע מניפסט אחר על "חירות" (כנסו כאן, שווה קריאה). שניים מתלמידיו נתפסו באיה נאפה על אונס שלכאורה ביצעו. אני אומרת "לכאורה" כי אין לי מושג מה פרטי החקירה, ויתרה מכך- אחד מתלמידיו שנחקרו, שוחרר. במשך למעלה משבוע עמדו נערים לחקירה, כשבישראל (ואולי בעולם) כבר נערך המשפט. ברור לנו מראש שאנחנו בצד של הבחורה שנאנסה ומי אשם? לא רלבנטי. כל מי שהיה שם, גם במקרה, אשם.
אני גם נופלת בזה. חלק מחופש הדעה זה לחוות דעה על בסיס מידע תקשורתי. חלק מחופש הדעה זה גם לשנות אותה כשאת יודעת שיש עובדות בצד השני. ולהתנצל. זו כבר חירות אחרת. להתנצל בפני אלה שאנחנו שופטים אותם מהר מדיי, בקלות מדיי. בגלל שילדה בת 7 נאנסה לא מזמן. בגלל שילדה בת 11 נאנסה לא מזמן. בגלל שאישה חוותה התעללות ואונס בצפת לא מזמן. כי זה קורה יותר מדיי ולצערי, גם לא תופסים את האשמים. אנחנו צריכים לתלות מישהו, ובהקדם.
חוזרת לימים האלה של בין המיצרים ולנושא של "אהבת חינם". גם לאהוב זה חירות. אז למה אנחנו כל הזמן מעדיפים להיות כלואים במחשבות שליליות ובשנאה? לפגוע באחר במכוון? הרי טוב לא יוצא מזה- אנחנו מענישים את עצמנו. מרגישים אחר כך רע. תגידו לי אתם, אחרי שגיליתם שלא כל הנערים שנתפסו באיה נאפה חשודים, לא הרגשתם קצת מטומטמים (כמוני) שמיהרתם לשפוט ולכתוב את הפוסט הכי מרושע שיצא לכם מהיד? אם יש משהו שלמדתי זה שחירות היא היכולת לכתוב את הטוקבק או הפוסט או הציוץ הכי מרושע שיש וחירות היא גם הבחירה שלא ללחוץ SEND בסוף.
