חיות פצועות. יש כאלה שמצליחות להסתיר את הפצע ולהמשיך במסע ויש כאלה שרואים עליהן ממש. גם פוליטיקאים הם חיות פצועות. כל הקשיחות הזו מבחוץ לא עובדת עליי. אני יודעת שבסוף היום כל סקר, כל פוסט נגדם, כל טוקבק מרושע-חודר. עד שהקול נשבר.
כן, גם הקול של האיש החזק במדינה ובעל ה-פאסון, נשבר. ספק משחק, ספק אמת, אבל קולו נשבר. האם פרסום כתבי האישום שנכתבו לו או באמת הכאב על הרדיפה של משפחתו לאורך השנים. נתניהו עמד על הפודיום וקולו נשבר. וזה רק מה שראינו. רק הוא יודע מה עבר לו בראש באותו הרגע.
וגנץ? כל עוד הוא עמד בצד, הוא לא התלכלך, אבל ברגע שנכנס לביצה הסרוחה של עמדות פוליטיות- אוי לכתמים שדבקו בו. אנחנו לא יכולים לדעת אם גברת ג'ייקובס דוברת אמת או לא. אם רקמו איתה תכנית מרושעת או לא. הלוואי שג'ייקובס הייתה הכתם היחיד של גנץ, אבל גם לאחוז במפגין בצווארון המעיל בחוזקה ובעצבים, ואז להתיישר לעיני המצלמות זה כתם. זה מעיד על חולשה. זהו, אתה בפנים. חיה פצועה כמו כולם. כמו כחלון, כמו לבני, כמו גבאי וגם כמו השותף שלך- לפיד.
חיות פצועות לא נותנות לך הרבה להתקרב. חיות פצועות הן כואבות וכעוסות ופועלות בלי הגיון. ברגע שחיה מדממת היא תנסה להגן על עצמה בשיניים, עד שהפצע יחלים. אם יהיה מי שיאחה אותו. אולי הזמן. לפני כמה שבועות עלה וצף הנושא של חיילי "נצח יהודה" שהכו אסירים פלסטינאים, אב ובנו, החשודים בסיוע לרצח חבריהם לפלוגה. הם לא "חיות אדם" כפי שכינתה אותם אושרת קוטלר, הם חיות פצועות גם כן. כמי שאיבדה חברים בעצמה, אני יודעת איך מרגיש הכאב המפלח את הבטן והיווצרותו של רגש הנקם.
לא שולחים חיות פצועות לשטח. לא במצב הזה. לא כשכואב. זה לא אנושי לתת הוראה כזו למי שיצאו מבית הוריהם, רובם בניגוד לרצונות החברה התובענית סביבם, חלקם חיילים בודדים או מוגדרים ככאלה, חלקם חווים אלימות והסתה נגדם ברחוב הקיצוני, בטח לא למי שאיבדו את חבריהם בגלל חיות אדם צמאי דם. חיות אמיתיות, גברת קוטלר. אב ובן שאם חייל מחיילנו היו נופלים לידיים שלהם- אבוי ואוי ואבוי. מזכירה רק את הלינץ' ברמאללה.
אבל אנחנו לא חיות אדם ואנחנו לא כמוהם. בסופו של יום, עלינו לשמור על איפוק ולקבל החלטות נכונות.
לכו תבקשו איפוק מחיה פצועה. וחיה פצועה היא לא רק בפוליטיקה או בצבא. כשאנחנו יושבים ושואלים מישהו או מישהי: למה חיכית עד עכשיו? (שאלות, שאני מודה, העליתי לא אחת בפני חושפי וחושפות מידע מפליל), אנחנו לא באמת יודעים כמה זמן עד שהחיה הפצועה הצליחה למצוא את הקול ולצעוק שכואב לה.
נחזור לג'ייקובס. כשהיא "יצאה מהארון", אני הראשונה שהטלתי ספק באמינותה. מודה. ואז נזכרתי באחד החלומות שחלמתי לא מזמן ובו פורצים נכנסים לחצר ביתי ומתחילים לרוקן את תכולת ארון השירות. אני יוצאת אליהם ומנסה לצעוק שלא יעשו את זה וקולי לא נשמע. הם מביטים בי. הם מבינים שאני צועקת, אבל לא שומעים כלום. כלום לא יוצא. בחיים לא הרגשתי כל כך חסרת אונים כמו כשהרגשתי באותו חלום.
המניע גורם לכולנו לאבד אמון אדם שמולנו ולהפסיק להקשיב. "מה היה לו/לה להרוויח מזה?". הפכנו לספקנים וביקורתיים ושיפוטיים. כל תוכן שמישהו מעלה, כל נאום, אנחנו לא שמים לב למסר שעומד מאחוריו. לשורה התחתונה. אנחנו ישר תוקפים ונובחים חזרה, את כל מה שישב לנו על הלב ורצינו להוציא. גם אם זה לא קשור למה שאותו אדם רצה לומר. בסופו של יום כולנו כאלה. חיות פצועות. אבל מה אם הייתה לנו היכולת לעצור, להקשיב ולאחות את הפצעים שברור שהאדם שמולי סובל מהם?
