אז ככה, הוכחתי לעצמי שאני פשוט ירושלמית מזוייפת. כמה שלא טיילתי בעיר הזו, מקומות שלמדתי עליהם ותרתי אותם ברגליי ועיניי, יש לי זיכרון של חולה אלצהיימר מתקדם (רחמנא לצלן) או שאני פשוט כל כך ממהרת שהפסקתי, כמו מרבית התושבים כאן, להתייחס לפרטים הקטנים. כמו שלטים למשל.
אני יכולה לנהוג כל יום להוריי בארמון הנציב דרך "קרן היסוד" ולא לדעת להסביר לעובר אורח איפה זו שכונת טלבייה. האומנם לא אבוש ואתבייש? אבוש! אני אהיה בשוק וחברה תגיד לי שהיא גרה ליד "החומוס של טחינה" בנחלאות ואני אגרד את הראש. אני אפילו נכלמת. מודה. כן, רבותיי, אני כנראה ירושלמית מזוייפת והנה אני חושפת את הבלוף.
אבל לא תמיד זה היה ככה. פעם הייתם מוסרים לי כתובת או נקודת ציון חשובה ומיד הGPS האנושי היה עובד והייתי מפנה אנשים בלי בעיה ועוד מוסרת להם מידע על כל הקווים המגיעים לשם. אמה מה? נהייתי מכונה- כמו רובנו. האוטו הוא זה שמסיע אותי ממקום למקום (ואני בהחלט יכולה להמליץ על חניות שוות ואפילו סודיות במקומות הקשים ביותר); הוויז מכוון אותי בין הרחובות- גם הסמטאות הצרות ביותר ואני בעיקר מתהלכת עם האף בנייד.
כן, רבותיי, הקידמה עשתה רע לירושלמיות שבי ובטח גם לכמה תכונות אחרות בי. כולנו הפכנו תקועים בפלאפונים ועל הדרך אנו נוהגים להתעלם מהפרטים הקטנים וגם שוכחים ללמוד דברים חדשים. למה? כי מר גוגל יכוון אותנו- אז למה בכלל לזכור פרטים? התשובה היא: ככה! כי המוח חייב שנפעיל אותו ולא יפעלו בשבילו. אסור לנו להיות עצלנים ועלינו כל הזמן ללמוד ולהכיר דברים חדשים, אנקדוטות וסיפורים חדשים ובעיקר לראות ולגלות מקומות חדשים.
לא מזמן עשיתי כתבה במקומון אחר בעיר על אב ובן שכתבו סדרת ספרי טיולים על ירושלים. הם תרו את העיר- עיר הולדתם, העיר שבה הם חיים 30 ו60 שנים- במשך שנתיים וחצי והפכו כל אבן בכדי למצוא סיפורים חדשים ומיוחדים על העיר, שהיה ניתן לחשוב שסופר עליה הכל. נהניתי לערוך את הכתבה כי הרגשתי שלמדתי המון וזה עשה לי חשק לקנות את הסדרה ולהרגיש בין אצבעותיי ספר אמיתי, עם כריכה ועמודים, על העיר היפה בעולם.
ובכן, אני חבה לכולכם התנצלות. מעל ל60 טורים כתבתי תחת השם "הירושלמית" (למעשה זה הטור ה-68, כמספר השנים שהמדינה שלנו קיימת) ומעל ל40 עסקו בעיר באופן ישיר, ובגיל 31 אני אבודה בעירי ועדיין מפחדת להכנס לקטמון וללכת לאיבוד. אבא שלי- הירושלמי האמיתי- בטוח מתבייש בי.
בי החלטתי- לא עוד זיופים! מעתה אתחיל לחוות את העיר כמו כשהייתי ילדה. לטייל בה, לפסוע בין רחובותיה, לקרוא את שמות הרחובות ואת שלטי המידע ולהכיר מחדש את העיר שלי. נעים מאד ירושלים, שמי מורן ואני גרה בך כבר 31 שנים (וחודש) אבל כבר הרבה זמן שאני לא "חיה" בך. אז עכשיו אני מחשבת מסלול מחדש.
