אם אתם חיים במדינת ישראל אז אתם ממש עצבניים בימים אלה. חייב להיות משהו, אין מצב שלא תתעצבנו. חייבים להתעצבן, אחרת איך נהיה אומה אחת-לב אחד? חוק הפונדקאות? אתם בטוח עצבניים! חוק הלאום? איזו שאלה, ברור! בחירות מוניציפאליות באוויר? השיח בוער! מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים? קריזה שאין כדוגמתה! וכוווולם לא מביעים עמדה, רק חייבים לכתוב ש…
חם, אה? ירושלמים לא זוכרים כאלה ימים חמים ובכל שנה זה נהיה יותר ויותר גרוע, אז אדרבה במדינה כולה. חברתי, פגי סידור, שבשבועות האחרונים אני מנחה לצידה מפגשים שבועיים עם מתמודדים לראשות העירייה, אמרה השבוע דבר נכון: "כל מה שמתרחש בירושלים, בסוף ישפיע על כלל המדינה". אני חושבת שהמשפט הזה נכון מאד.
ניקח את מצעד הגאווה והסובלנות. השבוע שוכנעתי באופן רשמי שראוי לבטל אותו בעיר. המצעד הפך להיות אלים ובריוני במהותו וגורם לקרע עמוק בעיר, שלא יהיה ניתן לאחות אותו. תחילה, מי שעומדים מאחוריו הם ארגוני שמאל שרוצים להפיל את השלטון. אין לי בעיה עם הפגנות שמאל, חס וחלילה, זכותם, אבל להכניס את המחאה למען זכויות הלהט"ב לזה? מצער מאד! זה מראש מדיר את הלהט"ב מהצד הימני של המפה.
דבר נוסף, המעצרים שבוצעו לחרדים או דתיים לאומיים רבים שעברו בסביבה או באו להתעניין (אפילו לצעוד בעצמם) עברו כל גבול. נכון, לפני שלוש שנים נרצחה שירה בנקי ז"ל על לא עוול בכפה, אבל המודיעין היה כל כך חם, שמראש ישי שליסל היה צריך להיות מורחק מהמקום. אין הרבה ישי שליסל בירושלים. גם אין הרבה פלג ירושלמי. ההפך, אני פוגשת כל יום צעירים ומבוגרים חרדים שהינם ליברליים וכמהים להיות חלק מהחברה הישראלית על גווניה. במגבלות שלהם.
נעבור לחוק הלאום (כי על הפונדקאות כתבתי כבר). החוק עיגן, באיחור של שבעים שנים, את הגדרת מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הוא עיגן את השפה, את הזכויות ואת הצביון היהודי במדינה. שום דבר לא השתנה. החוק מעניק מעמד מיוחד לשפה הערבית וגם למיעוטים במדינה. אבל יש מי שרוצה להפיל את השלטון והחליט לעשות את זה בדרך חכמה. אם זה לא יעבוד עם הערבים, בואו נערבב את הדרוזים.
ראשית, אציין כי אני מלאת התפעלות והערכה לעדה הדרוזית במדינת ישראל. אני בת בית בלשכתו של חבר הכנסת אכרם חסון, שהוא, הצוות שלו ומשפחתו מחבריי הקרובים. כמו כן, במיזם "70 פנים לישראל" הענקנו הרבה כבוד כשהבאנו צלמים הישר מ"מועדון הצילום הדרוזי" ועוד ביטויים של העדה בתמונות עצמן. אין לי מילה רעה לומר על בני העדה ועל הרצון שלהם להיות אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, אבל מה השתנה? כלום!
פרשנות רחבה מדיי לעתידה של העדה בישראל, בעקבות החוק, היא שהציפה את המחאה. ניכר כי בעדה חוששים כי הם לא יוכלו לבנות, לקבל תשתיות ראויות, שירותים ראויים ושהשפה הערבית תיכחד מהמדינה. שטויות במיץ. ברית דמים נרקמה עם השנים בין מדינת ישראל לאחינו הדרוזים והיא לא תופר בעד שום מניפולציה, כזו או אחרת, שמפעילים בעלי אינטרסים. יתרה מכך, הם המגזר שמיוצג הכי הרבה בכנסת ברשימות השונות.
חברים, על הכל אפשר לריב. כל דבר יכול להפוך נפיץ עם יח"צ טוב ונרטיב המסופר היטב. התקשורת בולעת כל מה שיתנו לה ומחפשת רעידות אדמה. נותרו מספר שבועות לחודש החם בשנה, אולי כדאי לנסות להתקרר ולהתקרב?
אני יודעת שזה נראה כמו אמירות באוויר, אולי אפילו קלישאות, אבל זו האמת. אנחנו לא חייבים להגיב על כל דבר או להתעצבן. קיימת אפשרות פשוט ללכת למקור ולבדוק מה הדעה או העמדה שלי בנושא. אם אתה רוצה לשנות? יש לך למי לפנות- לאנשים שבחרת בהם! הם הקול שלך במועצה, בכנסת, בממשלה. הם האנשים שנבחרו על מנת לסייע לך להיות אזרח שווה זכויות במדינת ישראל.
וזה מחזיר אותי לבחירות המוניציפאליות. גם כאן, בסופו של דבר, יהיו התלהמויות ועצבים. הפיד שלי מלא בדעות מגוונות להפליא ובעיקר באנשים שלוקחים את העניין ברצינות יתרה. אני שמחה על אלה. זה אומר שאיכפת להם. אבל אולי כדאי רגע להפחית את הרפש והעצבים כלפי הצד השני ולהתמקד בעיקר- מה אני נותן לתושבים בתמורה. בסופו של יום, הקול שלנו צריך להיות שווה משהו שווה.
