מישהי מאוד קרובה אליי סיפרה לי פעם שהיא הייתה מתעלפת הרבה. ככה סתם, משום מקום, הייתה מתעלפת, מבהילה את כל הסובבים אותה, והם, מצידם, היו מפנים אותה לבית חולים. רק שם, על המיטה, כשמקרוביה סביבה, דואגים לה, היא הייתה נרגעת. ככה, המשיכה לעשות, עד שנמאס למקורביה. לא מוצאים כלום, אז למה את מתעלפת? היא הבינה שזה היה התת מודע שלה שחיפש את תשומת הלב. לאט-לאט הם הפסיקו לתת לזה במה והיא הפסיקה להתעלף. כמה פשוט.
עם התפתחות הרשתות החברתיות, הרבה מהדברים הפכו להיות לשם הפרובוקציה. אנשים כבר מוכנים עם המצלמות. אני יודעת, כי אני בעצמי הפעלתי את המצלמות האלה לא אחת. אנשים עם כמו בן גביר או אמיר חצרוני הפכו להיות מה שהם בזכות הפעלת המצלמות ברגע הנכון. אם לא היו מעניקים להם תשומת לב, הם לא היו הופכים להיות כל כך ויראליים. זה נכון לגבי כל דבר- כוכבי רשת, מובילי דעת קהל, אלימות, רצח, הסתה.
תחשבו מה היה קורה, אם במקום "טיסת השוקולד" או כיסאות הפלסטיק בשפיים, היו פותחים את המהדורות בחלוקת מזון לנזקקים? "מבצע רחב לחלוקת מזון התקיים אמש בלוד". אם זה היה תופס כל כך הרבה כותרות (או מביא לייקים), הרבה אנשים היו נוהרים לבצע את המעשה הטוב הזה, ולו רק בשביל הכותרות.
ברור לי שמי שמכיר אותי ויקרא את הפסקה האחרונה יחשוב שהשתגעתי. שנים שאני חיה את ובתקשורת ואני חושבת שעזרה לנזקקים תפתח מהדורות? עדיף אומנים סוג ח', ששנים לא עלו על במות, שההתבטאויות שלהם, עם אמירה גזענית או מתנשאת, יעמדו במרכז הכותרות. זה מה שילהיט את השטח.
זה נכון גם לגבינו, בחיים האישיים. אנחנו נותנים במה לדברים שמעצבנים אותנו, מעציבים אותנו, מדאיגים אותנו, גורמים לנו לחלות או מפחידים אותנו. תשומת הלב יקרה מדיי, וככל שיהיה לנו יותר רע – ככה נהיה יותר "עשירים" בה. זה מוביל לזילות בקדושת החיים ומוביל להסטה בוטה של תשומת הלב מאלו שבאמת זקוקים לה.
המשחק הובן. תשאלו את הדר מוכתר- היא עושה מזה עשרות אלפים- של עוקבים. אדם מנצל כאב אמיתי של אחרים, והוא- שלא בטוח סובל באמת- מנצל את הבמה לדבר על זה. להרוויח מזה. להתבלט מזה. אולי גם להתפרנס מזה. כולם פתאום פוליטיקאים טובים.
אבל בכך שנותנים לאנשים כאלה במה, אנחנו מסיטים אותה מחסרי הישע באמת. אותם אנשים "שקופים" מתבלטים רק כשאדם לא (או פחות) שקוף שם אותם בפרונט. צביקה סודרי לא היה תופס כותרות, אם נועה קירל ומשפחתה לא היו מארחים אותו מדי פעם אצלם בביתה והיא הייתה מזדעקת על האלימות שהופנתה כלפיו. הוא היה עוד "אדם עם תסמונת דאון הוכה קשות" וזהו. ליאנה חזן, קוסמטיקאית משדרות, שבעלה ניסה לרצוח אותה, לא הייתה זוכה לכותרות (או לגט, לו חיכתה קרוב לשנתיים) אם שירה איסקוב לא הייתה עושה כותרות על סרבנות הגט שלה (שנמשכה פחות משבוע).
זה רצוי, ואפילו חשוב, לשים בפרונט תופעות חריגות ולהבליט אותן, רק למה לקחת את אלו שלא באמת חריגים, אלא משחקים אותה כאלה, ולהבליט אותם? זה לא שהתקשורת "נופלת" בפח פעם אחר פעם. זה היא מחפשת את מה שמביא לה הכי הרבה רייטינג ו"קליקים" על כתבות. סיוע של סיירת סח"י לקשיש ערירי שגר בבית מוזנח- יחכה כשלא יהיה משהו אחר מעניין יותר להציג בחדשות.
אין בכך ביקורת על כלל התקשורת. יש עיתונאים ואנשי תקשורת שבאמת נלחמים על סיפורים טובים ונלחמים שהם יגיעו לכותרות: לירן לוי (לשעבר וואלה) פירסם 4 שנים את הכשלים בשב"ס. בסוף קולו נשמע, חבל שמדינה שלמה הייתה צריכה להיות בסכנה מאסירים ביטחוניים שברחו, כדי שאותם כשלים, כולל סרסור בשוטרות, יעלו ויצופו בתקשורת.
אנחנו לפני בחירות, הגיע הזמן לשים את הדברים החשובים על השולחן ולא רק מה שמאכילים את התקשורת בכפית. די לתת במה למה שהרסני ומפלג בחברה שלנו. שימו זרקור על הדברים שמחברים בינינו: ערבות הדדית, פרגון הדדי ועזרה הדדית. אולי כך נצליח לצאת מהלופ שאנחנו נמצאים בו שגורם לפוליטיקאים שלנו לעשות שטויות בשביל תשומת לב.
