הסלקטיביות בגינוי של אנשי ציבור וידוענים בכל הנוגע לפגיעות מיניות היא מקוממת ומרגיזה. נשים (וגם גברים) מובילות במאבק באלימות כלפי נשים לא יכולות להרשות לעצמן להיות סלקטיביות, בעיקר כשהן מייצגות ארגון שכל כולו קודש למטרה הזו. נכון, מאוד קשה להגיב על כל מקרה ומקרה, אבל אם כבר זה מגיע לתקשורת- אז הכו בנושא בכל העוצמה.
השבוע פורסמו חשדות נגד הבמאי גל אוחובסקי, מי שנחשב לאישיות מובילה בקהילה הגאה. גל מואשם שתקף מינית, לא אחת, בני קהילה וכפה עצמו עליהם. בעקבות תחקיר שנעשה עליו, נפתחה חקירה והוא התפטר מתפקידו כנשיא "איגי"- ארגון נוער גאה מוכר מאוד.
נכון שזה נשמע מעט טרחני לבקש שחברי הקהילה המובילים והמוכרים בברנז'ה יתקוממו נגד אוחובסקי, אבל זה גם די מצופה מהם. אני מאמינה גדולה שאם הקהילה הביאה אותך להיות אישיות ציבורית מובילה, ולשאת דגל להט"ב בגאון, עליך להיות שם לצידה כשהיא נפגעת- וזה היה מאוד חסר בברנז'ה. שתיקה דומה הייתה גם בקרב שחקנים לגבי הרשעתו של משה איבגי. אני מבינה את הקושי לצאת ב180 קמ"ש נגד קולגה או חבר, אבל השתיקה לא יפה במקרה הזה.
אנחנו נמצאים בעידן שלכולם יש מה לומר על הכל. הכל חשוף, הכל בחוץ. אם אתה אדם מוכר, אתה לא יכול לצאת לדייט בלי שיצלמו אותך. פפארצי תמיד היו, אבל עצם העובדה שאני לא מחכה לעיתון של סוף השבוע כדי לראות תמונה של נועה קירל עם ה"חדש", זה כבר אומר כמה החיים דינאמיים ומשתנים לנו מול העיניים, רק מגילול אחד באינסטגרם. ואם הכל בחוץ, ויש לכם כל הזמן מה לומר על הכל (אנשי תרבות לא סתמו לשנייה אחת כשמירי רגב הייתה שרת התרבות), אז איך זה שפיכם נמלא מים כשחבריכם מתגלים כעברייני מין?
נחזור לארגוני הנשים. בחמישי האחרון הייתה כתבה על מינוי של שר המשפטים, גדעון סער, את השר לשעבר, מאיר שטרית, כחבר בוועדה למינוי יועץ משפטי לממשלה. בכתבה הועלו טענות נגד השר לשעבר, שקנה את שתיקתה של עוזרתו בה, לכאורה, פגע מינית והתיק נגדו נסגר כי היא לא התלוננה. עורכי הכתבה החליטו לשדר את הכתבה ולהביא תגובה של שדולת הנשים בישראל. סבבה, אני מכבדת את העובדה שפנו אליהן לתגובה- הכי מוצדק- אבל אם נותנים כבר במה לדבר על משרד המשפטים למה לא להכות הכי חזק שיש?
התגובה נגעה לגופו של עניין ולשר לשעבר, מאיר שטרית, אבל למה, למשל, היא לא נגעה לכל הרעה החולה שבמשרד המשפטים? למה שלא ידברו על העננה הרובצת מעל השר המכהן? למה שלא ידברו על פרקליט המדינה המכהן? למה שלא ידברו על שופטים בבתי המשפט שמדברים לנפגעי תקיפה מינית כאשמים?
אני לא מנסה להטריח את כל המדינה בביקורת לא מוצדקת, אלא מנסה להביא חומר למחשבה שהפכנו להיות מאוד סלקטיביים בדיווחים ובתגובות שלנו. אם זה חבר שלנו, או אדם שאנחנו מאוד אוהבים- איך נוכל להפנות לו גב? עדי ביטי פעם הגיבה על המעשים של אבא שלה ואמרה שאחרי הרבה זמן סלחה לו כי בסוף זה אבא שלה. אני מבינה את זה, אבל היא התעמתה עם הנושא ולא שתקה, למרות שזה בוודאי הייתה אחת החוויות הנוראיות שחוותה בחייה.
זה בסדר להיות מלאי חמלה, אבל גם על הדרך לזכור שיש בצד השני קורבנות אמיתיים. כאלה שנפגעו וילכו עם הפגיעה הזו עוד הרבה זמן. חלק מהם מרגישים אשמים, לחלק לא נעים ולא נוח. חובה עלינו לבקר את כל אנשי הציבור – מעובדי הציבור, דרך נבחריו ועד לאושיות הציבוריות והמוכרות- אלה שלמדנו להעריץ ואיכזבו אותנו יותר מהכל. תבקרו בלי מחסומים, כי בסוף, הנפגעים צריכים אותנו יותר.
