"היה בינינו ויכוח סתמי וברגע אחד שלפתי את האקדח ויריתי שני כדורים. אחד פגע בראשה. זה לא היה מתוכנן. מעולם לא נהגתי כלפיה באלימות". ספויילר אלארט- אני אחזור במהלך הטור על צמד המילים "ויכוח סתמי" כמה וכמה פעמים כי הן מהדהדות בלבי מאתמול. "ויכוח סתמי".
כל תחילת שנה אנחנו אומרות (ואומרים) לעצמנו: השנה זה לא יקרה, ואז זה קורה. והאמת היא, אני מודה, מקרה שירה איסקוב נפח בי תקווה, כמו מלחמת ששת הימים- ניצחון. הזעקות עבדו. הנורות האדומות נדלקו ושירה ניצלה. זה נס וזה לא מובן מאליו. עבודתה המופלאה של לילי בן עמי ב"פורום מיכל סלה", אחותה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה על ידי בן זוגה שנה אחת קודם, עשתה את שלה. אנשים דיברו, התריעו, שמעו ועזרו. המאבק עושה את שלו. אבל אז הגיעה מלחמת יום הכיפורים.
ומאז שדווח על דיאנה רז ז"ל, ועל בעלה השוטר שירה בה, משהו בי נשבר. הוא שוטר מוצלח. מתנדב. עוזר לקהילה. היא מאמנת זוגית שכבר יצאה מזוגיות מתעללת. אין סימנים. אין נורות אדומות. יש רק אקדח מעשן שהופיע במערכה הראשונה וירה בשלישית.
והרשת גועשת ב"סימנים". מישהי עברה על הפיד שלו שבו הוא מפרגן לאשתו על הצלחותיה והיא זיהתה "אובססיה". מישהו אחר זיהה שהוא לא קרא לה בשמה, רק "אשתו". מישהי נוספת כתבה שהשר לביטחון פנים היה צריך ממזמן להורות לשוטרים וכוחות ביטחון להשאיר את נשקם בבית. כולם חכמים בדיעבד. זה לא מה שיציל את הקורבן הבא.
את מיכל סלה ז"ל הוא רצח בסכין. את לטריסיה לני פוינטר ז"ל מירוחם הוא חנק למוות. גם את מאיה וושיניאק ז"ל הוא חנק כשהוא מסומם ואז צילם את גופתה כשהוא מפזר עליה שטרות של כסף. הם יצירתיים, הרוצחים, והם לא מתכוונים לעצור בגלל שלטים מדממים בנובמבר או כנסי ZOOM מעוטרים בוורוד ושחור במהלך חודש מרץ.
אנחנו פשוט חייבות להמשיך ולדבר על זה. ולא להפסיק. עם חברות, בני משפחה. להפוך את המאבק הזה לכת צודקת של מחשבות ורעיונות. עד שכולם ידברו על זה. עד שזה יחלחל ויהדהד. להמשיך להציע פתרונות יצירתיים וטיפולים וגישור ועזרה. כי חשיבה מחוץ לקופסא הצילה את שירה איסקוב ו"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
ב-2013 התחלתי לעבוד בדוברות משרד הרווחה. בשנים שעבדתי שם נרצחו נשים וילדים כמו במגפה (או לפחות ככה זה הרגיש). רוב מקרי הרצח היו מוכרים לרווחה- אלימות במשפחה; מרכזי קשר; גישורים. ברקע דיברו גם על הכתות ההרסניות של דניאל אמבש וגואל רצון. לתופעה היה שם וכתובת ובעיקר מכנה משותף: הם באים משולי החברה וממגזרים ספציפיים.
וכשאנחנו יודעים מאיפה מגיעה התחלואה הזו, אז יודעים איך לטפל. מקימים מקלטים לנשים מוכות, קבוצות תמיכה וגישור, מרכזי טיפול ומפעילים מיזמים של "אורות אדומים" בבתי הספר, ברווחה, בבריאות ובמשטרה. אבל מה קורה כשהם לא מוכרים לרווחה?
מה קורה כשהוא השוטר המתנדב והמוצלח? או רופא בקופת חולים גדולה? או מהנדס מכונות מהוד השרון? איך נציל אישה שלא ידעה שהיא במערכת יחסים אלימה או אובססיבית או לא תקינה? שהייתה על גג העולם, מאושרת מהילדה שנולדה להם או מהעסק המצליח שלה וברגע אחד זה נגמר עבורה? "ויכוח סתמי". כמה נורא.
אז יש שיגידו בדיעבד: "הכתובת הייתה על הקיר", אבל זה לא מדויק. לפעמים הכתובת היא רחוב צדי עם שלט רעוע. לפעמים זה כל כך עמוק ולא מוכר. כמו פגיעה בנפש שמגלים רק כשמאוחר מדיי. אז מה כן? יש מלא פתרונות, אבל כיוון שהם לא פעלו במקרה הזה, אני אשאר עם סימן השאלה. לפחות רק לטור הזה. כי כרגע כל מה שיש לי בראש זה שתי מילים שחוזרות על עצמן ולא נתפסות: "ויכוח סתמי".
