במהלך תקופת הבחירות יוצא לי להכיר לא מעט אנשים בעיר. רובם צעירים אנרגטיים עם קול דומיננטי והרבה אמונה במועמד שלהם לראשות העיר, אולי למועצת העיר, אבל, עם כל הכבוד להם, הכוכבים האמתיים של הקמפיינים בבחירות המוניציפאליות הם קשישי ירושלים. יותר נכון- הוותיקים.
בעוד שאנחנו, הצעירים, חושבים שהשמש זורחת לנו מה…רק כי הקמנו איזה פורום ברשת החברתית או עסק חברתי מצליח, הם באמת עשו. בעוד שמרבית הצעירים שנולדו בעיר מתלוננים עליה או בורחים, הם אלה שנשארו ונלחמו. הם אלה שלא התגרשו תוך שנה מהמשבר הראשון. הם אלה שהצליחו לעבור ימים קשים במסעדה שבנו בשתי ידיהם, גם במהלך מלחמות עקובות מדם ופיגועים. הם אלה שמס הכנסה נושף בעורפם כבר שנים, ויודעים מהם קנסות לא פרופורציונאליים של פקחי העירייה.
הם אלה שיודעים כבר להסתכל בעין ביקורתית על כל מועמד ומועמד, כי הם יודעים בדיוק מי היה טדי קולק, מה עשה אהוד אולמרט ואם לופליאנסקי באמת שווה את התשבחות שמרעיפים עליו כראש עיר חרדי ליברל) והם אלה אשר יודעים להחליט הכי נכון האם המועמד הבא שיהיה כאן באמת יוביל שינוי או לא.
ואולי הם לא רוצים שינוי? אולי בא להם את אותו הקפה באותו בית קפה עם אותה דניש או עוגייה בצד (כי אסור אחרת, בגלל הסוכר) עם קו האוטובוס הישן, שהגיע עד לשוק והחזיר אותם הביתה עם סלים עמוסי כל טוב וחוויות וסיפורים שממלאים את הלב (ועל הדרך איזה בישום מוויסקי טוב מהדוכן בפינה)?
ובינינו, מה רע לדור הישן? רובם הצליחו להשיג פה דירות, כי היה אפשר, גם אם זה הושג בשן ועין והמשכנתא לא נתנה להם לחיות כמו שרצו בין טיסה לטיסה, בין מכונית פאר למכונית פאר. שנים של נסיעות באוטובוסים ורכישה בהקפה או עם קופונים וחבילות משפחה של ממתקים ועוגיות וחמוצים, הובילו אותם לכאן, לרגע הזה, שבו הנכד בא מהצבא ומתעלם מהם בגלל הוואטס אפ שהחברים שלו שולחים כל 2 דקות.
והם מקבלים את הדור שגדל פה, גם אם אין לו סבלנות לעצור ולהקשיב להם, כי הם 'אוהבים את האנרגיה שלהם'. הם נהנים מהכוח של הדור הצעיר לקום ולהשפיע ולרוץ אחרי מועמד כזה או אחר ולהילחם את המלחמות שלהם כבר אין כוח להילחם. עוד עסק בשכונה, עוד תיקון של בור במדרכה, עוד תשתית ביוב משודרגת ועוד קו אוטובוס שמוביל אותם ליעד.
הם הדור שהולך לבית הכנסת ולא מתנצל על כך. הם הדור שיכול לשבת שעות במרכז העיר ולנתח כל מה ששמעו בתקשורת או שמעו מחבר שלהם, חבר המועצה, שסיפר להם שכך וכך אמרו ועשו (כי ירושלים קטנה בסך הכל, וכולם פה מכירים את כולם). והם לא יבחרו במועמד שתלה את השלט הכי גדול, אלא בזה שאבא שלו יושב לידם בבית הכנסת כבר 30 שנים או השכנה עשתה לו חוג בית.
ובעוד שהעיתונאים של היום הם בני 20 ומשהו, והפוליטיקאים בני 30 ומשהו, וכולם מוציאים אייטמים בטוויטר ובפייסבוק, כאילו זאת פלטפורמה אמיתית (היא לא), הם ימשיכו לקרוא את העיתון של שבת ולעקם את האף כשפוגשים בידיעה מבאסת ולחייך כשהם פוגשים בגוד ניוז מהאולד פשן. כי ככה זה, העולם התקדם ורץ קדימה , אבל יש כאלה שאוהבים את הרילקס בצל, לשמוע 'הגשש' וללגום קפה שחור ולשחק שש-בש עם איציק 'העקום' או שלמה 'העוואר' מהשכונה בקטמון. בשקט.
