יש משהו בעולם הפוסט-מודרני שאנחנו חיים בו שגורם לי להתקפי חרדה. אין שום דבר בטוח. אין שום דבר וודאי. התחושה היא של כאוס ובלאגן. כולם כועסים על כולם. כולם מעירים לכולם. כולם שופטים את כולם. ואין שופטים בישראל.
נראה שהעולם לא מתכתב עם עצמו. מחד, צורות של משפחות חדשות נוצרו ומבקשות לקבל אותן במלוא הדרן, ומאידך, הדרה של משפחות "ישנות", דוגמת החרדים, בתואנה שהן "פרימיטיביות" ו"ארכאיות". או שמקבלים או שלא. אין אמצע.
המושג "הדתה" תופס תאוצה, אבל תלוי איזה דת ילמד הילד בכיתה. קרובה שלי לומדת בכיתה ז' על הבשורה של מרים ויוחנן המטביל. מורה אחרת מספרת לי שמכריחים אותה ללמד על כריסמס בבית הספר היסודי שבו היא מלמדת. הכל יפה ומדהים, זה נקרא בעיני הנאורים "רב-גוניות", אבל חס ושלום שילמדו את הרמב"ם או מצוות שבין אדם וחברו. "הדתה".
וכולם כבר אלרגים להכל. אלרגים לבוטנים, אלרגים לגלוטן, אלרגים לחלב, אלרגים לשמאל ואלרגים לימין. אסור לומר "הומו" או "שחור", אבל "פרחה" ו"ערס" עדיין לא יצאו מהלקסיקון. הפוליטיקלי קורקט כבר מזמן איבד את עצמו לדעת. שרת החינוך מבקשת שנדבר ב"הן" או ב"הם" או ב"אתם". כבר לא יודעת. התבלבלו לי המילים. איבוד הדעת בשם השוויון. "זה" מעצבן אותי (או שמא "זאת"?).
אני ממש לא רוצה לדבר על הממשלה, אבל אין ספק שהיא לא תורמת לתחושת הביטחון שלי. ההפך הוא הנכון, אני מרגישה אבודה יותר מתמיד. השלטון שלנו לקח תפנית מאוד מוזרה ונראה שהחבר'ה שם למעלה מאוד אובססיביים למחוק כל חלקה טובה במדינה- רק כי היא נגועה ב"ביביזם" או משהו כזה. אם זה מרגיש כמו דיקטטורה, ונראה כמו דיקטטורה, כנראה שזו דיקטטורה.
גם התקשורת איבדה את זה לגמרי. בודדים האנשים שיודעים לעשות סיקור הגון וראוי, ולהיות אובייקטיביים- לפחות למראית עין. השבוע פורסמו, על ידי משטרת ישראל, נתונים הפוכים בנוגע למצב האלימות כלפי נשים במדינה. יש עלייה במספר הפניות של נשים המדווחות על אלימות מצד בני זוגן, אבל המשטרה בטעות פירסמה שזה הפוך. אף אחד לא הרים גבה, אף אחד לא שאל או חקר. זה הנתון ואיתו ננצח. מזל שעירית לינור עלתה על זה בזמן במהדורה המוקדמת ופירסמה את הנתון הנכון (ואף מילה על הדיווח השקרי בנוגע לדודי אמסלם).
והנה בפתח, בעודי כותבת את השורות האלה, גל אפריקאי חדש של הקורונה מגיע למחוזותינו. התקשורת מדווחת, אבל הממשלה לא מתייחסת לזה. אין קבלת החלטות מסודרת והציבור בעצמו לא יודע איך להתנהג במצב של מגע עם מאומת. או הליכה למוסדות הלימוד. או יציאה מהבית בכלל. חבר לא שלח את הבת שלו לבית הספר כדי שלא תידפק לה בת המצווה. כזה טירוף. ובתקשורת? מראיינים מתנגדי חיסונים ש"חזרו בתשובה". כאילו מי הם היו לפני ומי הם אחרי- אנשים עם דעה. לא מומחים. דעתנים.
ובעולם הזה אני חיה. עולם של הרבה בלאגן ורשתות חברתיות וחדשות מסביבי. אתם בטח תאמרו לי: "אז תתנתקי, מי מכריח אותך?" וזה נכון, בגדול, אם זו לא הייתה העבודה שלי להיות בתקשורת ולהבין מה קורה. כשאני נולדתי היו חדשות של חצי שעה. חצי שעה ב18:00 ועוד חצי שעה ב20:00. ב16:00 היו החדשות באנגלית, שצפיתי בהן כשהיה לי משעמם.
היום זה כל הזמן חדשות. כל תכנית היא אקטואליה, ומה שלא- ממוסחר עד כאב. הראש שלי הפך להיות טלוויזיה עם המון ערוצים שמזתפזפים להם לבד, בלי שאני לוחצת על השלט. בשנה האחרונה התוודעתי למושג "הוויה". להיות במצב. אלוהים יודע כמה זמן לא הייתי במצב אחד למשך יותר מכמה דקות. אולי ביציאות עם חבר או חברה אני מצליחה קצת לשקוע בבן האדם שמולי, אבל היד, הראש והעין נוסעים מיד לנייד. וואו, איזה טור. מתי שוב יום כיפור?
