השבוע הלכתי ברחוב ועצרתי לרגע להביט לתוך אחת החנויות. היה שם שלט פשוט על חלון הראווה: "חייט". כתוב בגופן פשוט, בצבע לבן על רקע אפור. כאילו הזמן קפא ועצר מלכת. בפנים הייתה אישה ואיש. הוא מבוגר, נמוך ממנה, עם שיער לבן מדובלל ומשקפיים עבות עם מסגרת שחורה עבה, חולצת משבצות ואם אני לא טועה- שלייקס עליה. אולי רק דמיינתי.
חייט. כמה פשוט. לימינו חנות של צעצועים מתקדמים על שלט, משמאלו תחנת אוטובוס עם שלט אלקטרוני המורה מתי האוטובוס הבא אמור להגיע, ברמת הדקות. העולם התקדם, גם השיער שלו, ובטח עיניו, אבל הוא עדיין "חייט" בגופן פשוט, בצבע לבן, על רקע אפור. לשנייה ריחמתי עליו. בחיי.
למה בגילו הוא צריך לעבוד ועוד במלאכה סיזיפית כמו חייטות? וכמוהו יש "שען" ו"סנדלר" (ונשבעת שכתבתי עכשיו בגוגל "איך קוראים לאדם שמתקן נעליים" כי שכחתי. בחיי). והם מבוגרים כאלה, עם סינר ומראה של מנחם בגין או אבא אבן. אנשים שאתה מתמלא אהדה אליהם ברגע. ושנייה אחר כך הולך להזמין נעל חדשה ב"עלי אקספרס".
כשראיתי את אותו חייט, עומד מול האישה שהייתה גבוהה ממנו, ומסתכל עליה בעיניים שגדלו עם תחתיות ה"ערק" של משקפיו, לבי יצא אליו וכבר רציתי להפעיל את כל קשריי בכנסת ובממשלה כדי להבטיח שהאנשים האלה, המבוגרים, לא יצטרכו לעבוד דקה בחייהם ועוד בעבודות מלאכה פיסיות כאלה.
אבל אז הבנתי שזה לא יכול לצאת לפועל. ראשית, אין כנסת מתפקדת כבר למעלה מחצי שנה (וכנ"ל ממשלה) ושנית, מי אמר שהוא רוצה שאלחם בשבילו ואגרום לו להפסיק לעבוד? הוא לא מקבץ נדבות, הוא בעל חנות משלו, עוסק במשהו, שאני מקווה לפחות, שהוא נהנה ממנו ונותן לו סיבה לקום בבוקר. מפעל חייו הקטן שהוא בעצם גדול.
אנחנו מזדרזים להסיק מסקנות לגבי אנשים, שאנחנו שוכחים רגע לעצור ולשאול אותם: "מה אתם רוצים? מה אתם צריכים?". הכי פשוט היה לעצור ולהיכנס לרגע, לשאול את מר "חייט" אם הוא מאושר בחלקו. לא עשיתי את זה אז החלטתי לנחש, במוחי הפיוטי, שהוא מאושר בחלקו. שהוא סוגר ב17:00 את החנות והולך ברגל לביתו, שנמצא לא רחוק משם, רק כמה רחובות מעל, מרחק 6 דקות הליכה בלבד, שהוא חייב לעשות בגלל הלב, וגם כי הוא אוהב לעשות את ההליכה, ולא, לא צריך שהבן יבוא לאסוף אותו, כי מזג האוויר הוא מושלם להליכה טובה. והוא מחייך. קצת עייף, אבל מחייך.
והוא נכנס לבית ונותן נשיקה על פניה הזקנות אך הרכות של אשתו, שתחיה, ומניח את הכובע שהניח על ראשו לפני שיצא מהחנות, והיא מגישה לו מרק ירקות שהכינה לו, עם לחם שבצעה עבורו, במטבח הירוק מטפט שהיה אופנתי בשנות ה70, כמוהם.
כשאני כותבת את המילים האלה אני כבר לא מרחמת עליו. ההתכווצות הקטנה בלב, שהרגשתי כשעברתי ליד המקום, עברה והוחלפה ברגשות נוסטלגיים ורומנטיים כאחד. הזדקנות, או התבגרות, לא אמורה להיות דבר מעורר רחמים. על מה אני מרחמת? על אנשים שחוו כל כך הרבה בחייהם וחכמים בהרבה מכולנו?
אם כבר אני מקנאה. אני לא יודעת מה באמת קורה בחייו של מר "חייט" או "שען" או "סנדלר". אני לא יודעת אם טוב להם והם מאושרים ומעושרים. אני בטוחה שמ-5 שקלים תפירת כפתור או 15 שקלים עשיית מכפלת לא נהיים עשירים, אבל זו פרנסה. וזה מה שהם מכירים. והעובדה שבגילם הם קמים ועושים אותה- מעוררת השראה. בפעם הבאה אני גם אכנס לשאול. חייבת.
