נשים היוו השראה לאורך כל ההיסטוריה: הן היו שחקניות עם מסר (מרלין מונרו), מנחות מצליחות (אופרה ווינפרי), אומניות גדולות (פרידה קאלו) או אפילו זמרות (ביונסה). הן יכלו להוביל מהפכה (הדוגמנית ופעילת זכויות אדם,ואריס דירי), לצאת לרחובות, להגיע לנאום באו"ם (שלוש האמהות של הנערים החטופים) ולהופיע על קאברים של מגזינים נחשקים (גרטה טונברג), אבל כמעט אף פעם אנחנו לא שומעים על פוליטיקאיות שהובילו שינוי או עוררו השפעה.
כשערכתי חיפוש פשוט בגוגל תחת "נשים משפיעות בפוליטיקה" מצאתי אולי 5 מדוברות. כולנו יודעות ויודעים שיש עוד הרבה נשים שבאמת השפיעו בפוליטיקה, לא מעט שעשו שינוי בינלאומי, ואפילו ברמה הארצית, אבל הן לא זוכות להערכה ולהערצה שמגיעות להן. אז למה בכלל הן צריכות להיות בפוליטיקה? התשובה: כי הן צריכות!
מחקרים הראו שכשנשים נכנסות לבתי פרלמנט הן דואגות יותר לנשים, ולנושאים "נשיים", מאשר גברים בתוך בתי פרלמנט. נושאים "נשיים", כמו רווחה, חופשות לידה, צמצום פערים בשכר, דאגה לחד הוריים, פונדקאות ועוד- טופלו בעיקר על ידי נשים.
זה לא אומר, דרך אגב, שכשהיה צריך להוציא חופשות לידה, גם לגברים, או למנוע הטרדות מיניות במקומות עבודה, גברים בכנסת לא הרימו את היד, אבל ברוב, כמעט מובהק, היו אלה הנשים ששמו את החקיקה על השולחן או כתבו אותה. גם כשהדיון הגיע למחוזות ה"גבריים", כמו ביטחון, היו אלה הנשים שנאבקו על זכותן של הנשים לכהן בתפקידי מפתח בצבא. וגם בעסקים. וגם בדירקטוריונים. וגם בקבלת נקודות זכות בעסק העצמאי, כדי להקל על השילוב בין חיי משפחה ועבודה. והדרך עוד ארוכה.
המאבק להכניס יותר ויותר נשים לכנסת ישראל, לדוגמא, לא נוצר יש מאין. בישראל עדיין קיים אי שוויון בשכר, עדיין מפלים נשים בראיונות עבודה ויש מיעוט של נשים בדירקטורים של החברות הגדולות במשק הישראלי (ואני מזכירה או מיידעת, למי שלא יודע, שלא צריך הכשרה מוקדמת, או איזה תואר, בכדי להפוך לדירקטורית בחברה).
אני לא איזו "לוחמת צדק" כשזה מגיע לפמיניזם ונשים. לא כל הנושאים מתחברים אליי ולא כל המאבקים נוגעים אליי. לא מעט מאבקים אפילו מרחיקים אותי מפמיניזם ולא מייצגים אותי (בעיקר כאלה שקוראים להקטין גברים כדי להגדיל נשים. זו לא דרכי). אבל כשזה נוגע לנשים בכנסת – אני נאלצת להסכים שחסרים עוד ועוד קולות חזקים ומעוררי השפעה בכנסת שלנו. כמובן (וזה חשוב לי להדגיש) שלא אצביע לאישה רק כי היא אישה. עשייה ו"קבלות", מבחינתי, הן חלק בלתי נפרד מהבחירה שלי באדם לכנסת. כל אדם.
והמצב הזה די משעשע ומצחיק, כיוון שפעם נשים היו חלק בלתי נפרד מהעשייה בישראל. הן עבדו בחקלאות, הן נלחמו בקרבות ואף הצליחו בפוליטיקה. גולדה מאיר נבחרה בשנות ה70 לראש הממשלה ומאז אף אחת לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. למעשה, שלוש הנשים שהובילו פה מפלגות בעשור האחרון, חברו בסוף לגברים כדי להצליח. זה מבאס.
אז למה זה בכל זאת חשוב? כי אנחנו, נשים, זקוקות לנשים אחרות בכנסת. אנחנו זקוקות לחקיקה נשית. אנחנו זקוקות להשמעת קול נשי ואנחנו זקוקות לעוד נשים, בעמדות כוח, שיעוררו השראה בדור הבא של נערות צעירות כדי להוביל שינוי מבלי לפחד. הנשים במדינה חייבים להתחיל לעורר השראה, ולא להילחם אחת בשנייה בציפורניים. קידום של אחת לא בא על חשבון של אחרת. אני גם מאמינה שצריך לרתום למאבקים האלה גברים ולגרום להם להבין כמה "חקיקה נשית" היא חשובה. הצלחה בשני אלה תוביל את החברה שלנו למקום טוב יותר. בהצלחה ב2 במארס.
