אחת התופעות המדהימות של השנים האחרונות היא הופעתן של נשים קומיקאיות (סטנדאפיסטיות בלעז) בישראל. בעבר כשהיו חושבים על נשים קומיקאיות היו חושבים על חנה לסלאו, רבקה מיכאלי, מיקי קם ואורנה בנאי. זהו. היום יש הרבה יותר שפע במקצוע הזה וזה משמח אותי.
כל זה הודות למיזם "נשי ותהני" שהגתה במוחה אישה בשם חגית גינזבורג. הגברת, עיתונאית במקצועה, ניסתה את מזלה בעולם הסטנד אפ, ולשם כך עשתה מה שכל בחורה צריכה לעשות: לקחה חבורת נשים שיעלו איתה לבמה. זה לקח מעט זמן אבל אז זה קרה: הצלחה מסחררת!
מהמיזם צמחו סטנדאפיסטיות מדהימות כמו מיטל אבני, נגה דיאנג'לו, לאה לב, מרינה אקילוב (שעושה כבוד לירושלמיות) ונועה מנור. נשבעת, אחת יותר מוכשרת ומצחיקה מהשנייה. ואז הגיעה תכנית הרשת "הישראליות" וזה התפוצץ על המסך שלנו. פתאום עוד ועוד נשים נכנסו לחיינו והנה, הן גם מצחיקות.
הן לא צריכות לעשות דמויות משונות או חיקויים. הן אשכרה עומדות על הבמה, שופכות את הקרביים שלהן מול קהל של זרים ומצליחות לייצר את הסאונד הכי כיפי בעולם: צחוק. חלקן אפילו מעזות לנבל את הפה, ואוי, כמה שזה מוצלח לשמוע אישה אומרת "בן זונה" ו"זין" (וסליחה מכם על הצרפתית) בלי בושה ובלי פחד.
ועל מה בעצם יש לנשים לפחד? אני מניחה שרבות מהן, שעלו לעשות סטנד אפ לראשונה בחייהן, פחדו מהתגובה של ההורים או בן הזוג או החבר'ה בעבודה. בעוד שאצל גברים זה רגיל שיש את ליצן הכיתה, לאישה זה אף פעם לא הוסיף כבוד. אישה צריכה להיות רצינית, חכמה, מחושבת. אולי זו הסיבה שמיכאלי, לסלאו ובנאי הצליחו בעיקר כשהן התחבאו סביב דמויות שהן בנו ופחות הביאו את עצמן לבמה. את החיים האישיים שלהן.
אבל הבחורות של "נשי ותהני", ואחר כך "הישראליות", הן לא דפקו חשבון. הן דיברו על הכל מהכל. חשפו סודות מחדר המיטות, השוו גדלים ובעיקר ירדו על כל העולם ואחותו. זה היה מרענן ולכן העמוד הזה קיבל כל כך הרבה חשיפה ואהדה.
צריך להבין, מדובר בעולם מאוד גברי. תשאלו את הדר לוי, שהתחילה מה"אקדמיה לצחוק" לצד אבי נוסבאום ויוסי גבני. רותם אבוהב, שהתחילה ב"דומינו" לצד אסי וגורי, אדיר מילר ורועי בר נתן. וזה היה נכון להרבה מקבצים כאלה: גם בתכנית המיתולוגית "פלטפוס" הייתה רק ירדן בר כוכבא לצד צוות גברי במיוחד וגם "החמישיה הקאמרית" הצמיחה קרן מור אחת מול ארבעה גברים.
האם מדובר בבחירה של חברות הקאסט? אולי ואולי לא. אולי עצם הבחירה בהן הייתה כזו מופלאה שהן אמרו לעצמן "תשתקי, אל תשאלי כלום ותהיי טובה". ואולי זה החמיא להן, להיות האישה היחידה בין כל הגברים. ככה הפוקוס יהיה עליה וככה היא תקבל את כל התפקידים הראשיים השמורים לנשים. מה רע? כן, גם זה קורה.
אבל היום זה לא ככה. היום הבמה נשלטת לגמרי על ידי נשים. יותר ויותר נשים מעזות לעלות על הבמה ולפרסם את עצמן. לאט, לאט הן גם הופכות להיות כוכבות רשת עם מספר רב של עוקבים. אם תשאלו את רביטל ויטלזון-יעקבס- היא עשתה קריירה מלשים את חווית האימהות שלה בפרונט. בלי להתחשב באימהות אחרות בגנים ובבתי הספר. פשוט שמה את הכל על השולחן ויצרה לעצמה עדת מעריצות שרצה לקנות כרטיסים שבועות וחודשים מראש.
כן, כן, עוד תקרת זכוכית הצליחה להישבר לגמרי. מתחום שנשלט ברובו על ידי גברים, הפך לתחום שבו אי אפשר בלי למקם שם את הנשים, אלה לצד אלו. הקול הנשי בעולם הקומדיה הפך להיות חשוב מאוד, בטח ובטח סביב התקדמות תנועות וגלים פמיניסטיים פורצי דרך, כמו METOO שפילסה מחדש את הדרך לשוויון והבנה מגדריים.
אני מאוד אוהבת ללכת למופעי סטנד אפ ואני חושבת שדרוש לשם כך הרבה מאוד אומץ – לגברים ולנשים. לעמוד על הבמה ולהיות חשוף כל כך ולפחד שלא יצחקו מהבדיחות שלך. ולמרות שהדרך עבור שוויון מגדרי עוד ארוכה, עצם העובדה שאנחנו חזקות מספיק לבלוט בשטח נוסף, ולכבוש עוד טריטוריה- על הבמה, מבחינתי מהווה השראה ענקית.
