"תעשי מה שאת צריכה, הכל טוב. אם היית גבר והיית מתנצלת כל כך הרבה פעמים, אני מבינה, אבל בסדר גמור, הכל טוב". במילים האלה נפתח הדוקו המושלם של כאן 11- "הנבחרות".
לפני שאני מתחילה לצלול אל נבכי הפרק הראשון (מתוך שלושה) של הסדרה, אני חייבת גילוי לב קטן: הרעיון לחקור את נושא הנבחרות בישראל התגבש אצלי ואצל חברי היוצר הירושלמי, מתן פינקס, כבר בתקופת הקורונה בשנת 2020. היינו אחרי מערכת הבחירות השלישית ועדיין הנוכחות הנשית בכנסת הייתה מועטה, למרות העלייה במספרים- רבע בלבד מנבחרי הציבור לכנסת.
בדקנו את השאלה: מה מונע את המוכנות של ישראל למנהיגה אישה? תהינו בינינו לבין עצמנו האם מלחמת יום הכיפורים, בהנהגתה של גולדה מאיר, חסמה את האפשרות שתהיה כאן מנהיגה אישה. בחנו אילו צעדים יובילו למנהיגה אישה. בדקנו למה נשים לא מצביעות לנשים. וגם שאלנו מהן התכונות הנדרשות לאישה-מנהיגה.
מי שנדרשו לענות על השאלות האלה היו חברות הפורום שבראשותי- "מקדמות שוויון מגדרי" המכיל נשות שטח, פעילות חברתיות ופוליטיות, נבחרות ציבור בעבר ובהווה, מנכ"ליות של ארגוני נשים, יועצות לקידום שוויון מגדרי ברשויות המקומיות ועוד. בין התשובות שעלו זה החסמים שעומדים בפני נשים: הפחד מהחשיפה והנגישות למשאבים. כמו כן, נשים בפוליטיקה עדיין לא מגיעות מתחומי הביטחון והכלכלה ולכן גם נמנעות מלהביע עמדות בנושאים האלה- שמהווים נתח חשוב מניהולה של מדינת ישראל. באותם ימים, ממשלת גנץ-נתניהו התקשתה להצביע על תקציב ואנחנו לא ידענו שמערכת הבחירות הרביעית כבר מעבר לפינה. לצערי הפרויקט לא התקדם ונשאר במחשכים.
"הנבחרות", כמו חברות הפורום שלי, שופכות אור על החסמים שהיו לנשים בפוליטיקה מקום המדינה, כשהמרואיינות הן דור החלוצות בנושא: לימור לבנת, זהבה גלאון, נעמי בלומנטל, נעמי חזן, גילה פינקלשטיין ועוד. הסוגיה המרכזית שעלתה הייתה נושא השריונים לנשים ומתוכה נבעה אחת הבעיות הגדולות של נשים: נגישות למשאבים. כן, בדיוק אותה בעיה שהצביעו עליה חברות הפורום שלי בזום שערכנו במחקר שלנו.
אני שונאת מונחים כמו מיזוגניה או פטריארכיה. האמת שאני גם לא מסמפטת את המונח "פמיניזם". אני באמת נלחמת כדי שנשים תיבחרנה בזכות עצמן ולא בזכות טובות כאלה ואחרות כמו שריונים או תמיכה של מועמדים חזקים יותר. אבל בעוד שלגברים היה זמן לחרוש את הארץ, להרוויח יותר כסף (כן, זה עדיין קטע שנשים מרוויחות פחות) וליצור רשתות נטוורקינג ותמיכה סביב, נשים עשו אחד משלושת הדברים הבאים: לגדל את הילדים, לחרוש באוניברסיטה או לקבור את עצמן בעבודה.
אנחנו עדיין צריכות להוכיח יותר ועדיין עובדות קשה יותר.
יבואו הגברים ויגידו: "די, אנחנו בעידן אחר, ההזדמנויות הן כאן, רק תתפסו אותן." אני שומעת את זה הרבה. ולא מעט הם גם צודקים- תבקשו יותר בשכר, תיצרו רשתות נטוורקינג חזקות, תדעו לדרוש קידום או העלאה ותרוצו באומץ לפוליטיקה.
אבל אם נבחן את המציאות: בראשות המפלגות נטולות הפריימריז עומדים גברים שצריכים להחליט מי ימוקמו ברשימה ובאילו מקומות. לא מן הנמנע שדעתניות ואמהות טריות נדחקות החוצה או למטה. כך מצאה את עצמה חה"כ שרן השכל, אם לשלוש בנות (מתוכן תאומות טריות) במקום ה11 הכמעט- לא- ריאלי (נכתב טרם סגירת הרשימות הסופית). כך נאלצה חה"כ מירב בן ארי למצוא בית פוליטי חדש. וכך נדחקו החוצה חברות כנסת מצויינות ועתירות הישגים כמו עליזה לביא ושולי מועלם (שעד היום מחכה לטלפון מנתניהו שישריין אותה ברשימה).
לנשים יש עוד דרך באמת ארוכה בכדי להיכנס לשולחן קבלת ההחלטות. החסם היחידי שנשבר עבורן זה ההזדמנות לעשות את זה, אבל מסביב? הן רק התחילו להתקדם בעולם העסקים, טפטופי קידומים בעולם הביטחון והצבא (ייקח עוד עשורים עד שתהיה אישה רמטכלית), הן עדיין לא נגישות למשאבים (הון עצמי, תורמים) ומי שכבר הגיעה לשם, מורחקת כמעט ישירות לנושאי חינוך, חברה ושוויון מגדרי. צעד קדימה, שלושה אחורה. אני בוחרת להתמקד בצעד קדימה.
