כשני שליש מהאנשים שיצאו לחל"ת בשנה החולפת הן נשים. מספר מפחיד מאוד. מפחיד עוד יותר כשאת אחת מהן. בשנה החולפת הייתי בשלושה מצבי צבירה: עצמאית, מובטלת ושכירה. אתם רק יכולים לדמיין ממה נהניתי הכי הרבה. נכון, עצמאית.
אני לא אדם שיכול לשבת בבית, בפיג'מה, ולא לעשות כלום. הסיבה היחידה שלקחתי עבודה (וגם זה במילוי מקום) הייתה כדי לקום בבוקר ולפגוש באנשים. להתלבש. לצפות למשהו.
כל חיי בניתי את עצמי מאנשים שפגשתי. נטוורקינג אימתני שטוויתי בעבודה קשה, שהוביל אותי קדימה, כל פעם קצת. היום, יותר מתמיד, אני מבינה כמה חסרה לי חברתם של אנשים. כמה חסרה לי הישיבה במשרד של מישהו או בבית קפה- סתם, לדבר. לפתח את המחשבה. לפתח רעיונות. אין פגישה שלא הניבה משהו- חברות חדשה או הזדמנות.
אבל גם השנה האחרונה הביאה איתה משהו. אי אפשר לזרוק לפח את מערך השיעורים שעברתי במהלך 2020. למדתי להעריך מחדש את המאבקים שלי. למדתי מה אני לא רוצה לעשות. עם מי אני לא רוצה לעבוד. למדתי להעריך את עצמי מחדש. למדתי שכדי להתקדם קדימה אני צריכה ללכת אחורה. ליסודות. אני צריכה לזרוע כדי לצמוח.
הכל נשמע קלישאה, אבל כשאת בונה את עצמך מאפס, כמו תשבץ שמחקת, כי פתרת אותו לא נכונה, אז דברים מתחילים להסתדר עבורך. כשאת מבינה מי את ומהי הזהות שלך, גם אחרים מבינים מה השליחות שלך. לאיזו מטרה הגעת.
היה משהו בשינוי התאריך ל-2021 עבורי. כמו נשל נחש שהתפרק ממני ויצאתי ממנו חדשה. אחרת. מובילה ולא מובלת. יש שיר של אנה ורטניק שהקדישה לי המחנכת שלי בסוף כיתה ו': "הן כה רבים הנחלים/ עם מי אזרום?/ כולם יפים, כולם כחולים/ ומימיהם שקופים…/ וכל אחד סוחף לכיוונו,/ כל אחד קורץ לי בעינו/ ורק אני, ישות תמימה אחת/ במרכזו של מעגל,/ מנסה לחבוק את כל הזרמים/ בבת אחת,/ משא כבד מדי, משא גדול,/ נשמט מתוך ידי. / הופכת בעצמי לנחל,/ רוצה לסחוף הכל-/ שיזרום איתי כל מי שיכול…".
השיר הזה מלווה אותי במשך שני עשורים לפחות. מודפס ומודבק על הדלת. מין שיעור שאני כל הזמן לא לומדת: כל הזמן מחפשת מישהו לרוץ איתו. מישהו שיוביל אותי. לא מבינה כמה כוח יש בידיים שלי להחליט, לקבוע. לשנות.
אבל יש משהו בנחל, שכותבת הטקסט שכחה ממנו: גם לנחל יש גבולות ותכתיבים. נחל לא יכול לזרום לאן שהוא רוצה- הוא צריך פתחים לזרום אליהם. כל פתח כזה מוביל אותו לייעדו הסופי.
במשך שנים חיכיתי לפתחים הללו- להזדמנויות לזרום. לא יכולה לספור את כמות הפעמים שבהם נתקלתי במהמורה ומכשול. את כמות הפעמים ששמעתי "לא". שנכשלתי. את כמות הפעמים שמצאתי את עצמי בצומת- עושה בחירות קשות ונכווית מהן.
אז השנה אני מקווה שאני באמת אהיה הנחל שכולם ירצו לזרום איתו. שילכו בעקבותיו. נחל שמותווית לו דרך פתוחה יותר ומלאת הזדמנויות. נחל שוצף ועשיר באפשרויות. "שיזרום איתי כל מי שיכול…".
