כל חג הסוכות נסוב סביב הקמת הסוכות וההתקהלות בתוכן. אני חושבת על הקהילות החרדיות שלא היו מוכנות לוותר לשנייה אחת על הטקסיות סביב החג הזה. בכלל, שמירה על מנהגים ומצוות היא מנת חלקן של הקהילות הללו. אם נלך אחורה, לתקופת השואה הנוראית, האורתודוקסיים שניצלו, תמיד סיפרו על הטקסיות שלא וויתרו עליה, בריתות מילה שנערכו בסתר, ספרי קודש שהוחבאו והובאו לארץ לאחר שהכל נגמר. זה לא טרנד חולף, הדת. מצפים מקהילות שלמות של יהודים להפסיק ברגע אחד את חרדת הקודש שלהן. לא מעט אנחנו מסתכלים על הקהילות הללו כ"לא שפויות", כשבעצם, זה אי השפיות שלהם.
בשנים האחרונות מצאתי את עצמי הולכת לכותל לתפילות לפני יום כיפור. איגוד רבני הקהילות היה עושה אירוע גדול ומזמין את הרב הראשי, חברי כנסת ושרים, אושיות ציבוריות, סלבס ועוד. כולם היו מצטופפים לערוך סליחות יחד. למטה, מתחת למרפסת בה עמדו המכובדים והמכובדות, הצטופפו מאות אלפי אנשים ונשים ושרו יחד בהרמוניה מושלמת: "חטאנו לפניך רחם עלינו". יש משהו קסום בתפילה אחידה כזו.
המפגינים לא בטוח יבינו את זה. הם באמת טרנד חולף. פעם זו מחאה חברתית "העם דורש צדק חברתי", פעם זה נגד הלחימה בלבנון ופעם זה נגד "המושחת מבלפור". הם משנים סיסמאות, משנים חולצות וגם משנים מיקומים. לפעמים הם יודעים שזה לא יעבוד, אבל הם ילכו בכל זאת, כי זה "מה שצריך לעשות עכשיו". אצל החרדים תמיד יש אמונה. הם לא משנים חולצות או סיסמאות. הכל כתוב. דף מסרים ישיר מבונה עולם.
יש שיגידו שזה מקסים ורומנטי, יש שיזעקו שזה חולני. אני שייכת לאסכולה הראשונה. כולנו היינו רוצים מעט עקרונות או קווים אדומים שיתנו לנו להרגיש שאנחנו על המסלול הנכון. שכל מה שאנחנו עושים מקדש מטרה אחת או כמה מטרות שקשורות זו בזו: טבעונים; נבחרי ציבור ; עיתונאים ופמיניסטיות (יש עוד קבוצות, בחרתי בולטות).
כשאנחנו חורגים מאותם קווים אדומים, אנחנו מתאכזבים מעצמנו. מתחילים לחשוב על הצעדים שעשינו ולהתחיל לחפש להם תירוצים. הנה, ראש העיר בית שמש, עליזה בלוך, הגיעה ל"פשרה" על שמות הרחובות בעיר, כדי שרחמנא לצלן שמה של אישה לא יוזכר במלואו על שם של רחוב. אז היא סגרה "דיל" שיופיעו רק שמות משפחה- לנשים וגברים. אישה שנלחמה נגד הכל כדי להגיע לראש, לא זכרה לקבוע קווים אדומים בכהונתה. בעוד שנים ארוכות-ארוכות, לאחר לכתה (בשיבה טובה) ייקרא רחוב "בלוך" ואף אחד לא יזכור את ראש העיר כ"עליזה". גם כן מורשת.
לבלוך אולי לא היו קווים אדומים בהחלטה הזו, אבל לחרדים שישבו סביב שולחנה בהחלט היו. האם זה מעצבן אותנו, הנשים? כן! האם איכפת להם? לא! הם דבקים בדף המסרים שלהם ומצליחים בכל פעם מחדש. אז למה הם מצליחים ואוכלוסיות אחרות, דתיות פחות, לא? קהילה.
החרדים עושים הכל כדי לשמור על הקהילה שלהם (כמובן, יש מספר קהילות בתוך המגזר והם לא מקשה אחת). הם משתדלים שהחתונות לא יהיו מעורבות עם קהילות אחרות. הם מקיימים טקסים ותפילות על פי מנהגי הקהילה. אפילו בהר מירון יש זמנים לכל קהילה. האחדות הזו, וההדדיות, הן אלה ששומרות עליהם, לפחות על פי אמונתם. בעוד שבעולם החילוני-מסורתי, הכל נזיל וגמיש.
זו אחת הסיבות שזה מכעיס אותנו, כי אנחנו לא מבינים את זה (טוב, לא כולנו). מכירים את זה כשאתם עצבניים ורוצים שמישהו יצעק עליכם בחזרה ובמקום זה הוא מדבר ברגוע ואתם מרגישים שהוא מתנשא מעליכם וזה מעצבן אתכם יותר? אז ככה זה העולם החילוני מול החרדי: החילוני זועם בהפגנות והחרדי עונה לו בתפילה שקטה ולא מש לרגע ממנהגיו. אין פתרון קסם לשתי האוכלוסיות, רק אם יצליחו להתאחד ולהבין שהדדיות עובדת לשני הצדדים. אם לשתי הקבוצות הללו- מפגינים מול חרדים- היה איכפת מקהילות אחרות, אולי ביחד היו מחליטים לעצור הכל ולו למען הציבור הרחב- זה שלא נמנה על שתי הקבוצות ורק מחפש לשמור על הכללים.
