נער בן 14 התאבד באזור הדרום לפני כשבוע, ככל הנראה בגלל שספג שיימינג ברשתות החברתיות. אין לי שמץ של מושג למה לא דיברו על זה בחדשות. אין לי גם שמץ של מושג למה את העיתונים, הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט מעניין פרצופם של צמד הדודים יותר מסיפורים על בריונות ושיימינג ברשת. סבבה, הבנו, שנייה דקה, הוא מסביר. אז אני אחזור שוב (כי אולי הצלחתם רק לקלוט את שטיפת המוח התקשורתית על צמד הדודים): נער בן 14 התאבד באזור הדרום לפני כשבוע, ככל הנראה בגלל שספג שיימינג ברשתות החברתיות.
עזבו מי אשם. ילדים זה עם אכזר וגיל ההתבגרות, כמעט אצל כולם, אכזר עוד יותר. ברור שאנחנו חייבים לחנך את ילדינו ולשים לב מה קורה בעולם סביבם ולנסות להגן עליהם מעצמם. הכל ברור. אותי דווקא מעניין איך ומי מחליטים מה צריך להיות בשיח התקשורתי ולמה. כלומר, מאד ברורה לי התשובה לשאלות האלה, אבל אני לא רוצה להתבכיין ולומר "תקשורת שמאלנית". זה לא רלבנטי. שמאל או ימין- כמו שידעתם להציף את ההטרדות המיניות, אתם חייבים להציף את בעיית השיימינג- לזה חייבים לעשות קמפיין #metoo.
העיתונות במהלך השבוע הפכה להיות מאד צפויה: כותרת על חקירות; כותרת על ההזיות של טראמפ; טור ממורמר של סימה קדמון; טור "מעורר פלצות" בעיתון "הארץ" וח"כים vs. מוסדות המדינה (משטרה; בית משפט וכיו"ב). בסוף השבוע אנחנו רק צריכים לגלות אם אלדד יניב מכיר את תל אביב או "מרחיב אופקים" לפתח תקווה. אפילו הירצחו של חייל על ידי שני בדואים הצליח לחמוק מהרדאר. למה? מה 'כפת לי בכלל הפרשנויות שלכם ומי יחקה את מי מחר ב"ארץ נהדרת" אם יש בחוץ חדשות אמיתיות שנוגעות לאנשים אמיתיים ואתם מפספסים אותם?
בתור מי שמזדהה כ"הירושלמית" היה מאד ברור שאני אכתוב על טראמפ וההכרזה ההיסטורית שלו לגבי ירושלים. ובכן, בו-הו. שמחת זקנתי. את מי מעניין שארה"ב הכריזה על משהו שברור לנו כבר 3,000 שנים. חברים, נער התאבד משיימינג ותאונות דרכים- אלה המלחמות שלי. כן, אפילו על חשבון הנהנתנות של ביבי או השחיתות לכאורה של ביטן. לא מעניין אותי.
לא מעניין אותי מה יש לכם לומר ב"אולפן שישי" ולא מעניין אותי הפושים של החדשות (שרק בשל עבודתי הייתי מקבלת בשוטף). לא מעניין אותי מה יש לאלדד יניב לומר (או להתבכיין עליו). פשוט לא מעניין. מלחיצה אותי יותר העובדה שהמשטרה עסוקה בחדרי החקירות בלהב 443 במקום במה שקורה בכבישים. אני בטוחה שאת רומן זדורוב לא חקרו ככה. שמה על זה כסף.
נחזור לשיח הציבורי. אנחנו מואכלים עם כפית על ידי התקשורת מה לחשוב ובמה להתעסק. זה נקרא הבניה חברתית של המציאות בתקשורת. אם העורכים בתקשורת ירצו שתדברו על משהו, הם כבר יידעו להניח לכם את זה על השולחן. אם התאבדות של נער רוצה להצמיח כותרות, היא כבר הייתה מצמיחה כותרות (ועזבו אותי מצו איסור פרסום- כבר קרו סיפורים שפורסמו בלי יותר מדיי פרטים. המטרה היא להוקיע את התופעה ולא להחביא אותה).
הנוער של היום, ואולי גם קצת אנחנו, המבוגרים, חייבים לקבל הכוונה. אנחנו חיים בעולם מבולבל בלי גבולות. הכל מותר והכל אפשרי. המשפחות אלטרנטיביות, המיניות אלטרנטיבית, הבחירות הפוליטיות אלטרנטיביות, בתי הספר והחינוך הוא אלטרנטיבי ואפילו האוכל והמוסיקה אלטרנטיביים. פעם היית נולד לעולם חד צדדי והיום העולם מגוון והאפשרויות פתוחות. בעולם כזה חייבים מסגרת או שנשתגע.
הילדים שלנו חייבים להבין שלאכזריות- גם מילולית- יש השלכות. במקום זה התקשורת מוצפת בבריונות ובשיימינג נוראי מהמקום הגרוע ביותר- מנבחרי הציבור שלה. כשילד שומע בחדשות שחבר כנסת קילל חברת כנסת, הוא לא מבין שבעולם הפוליטי א. הכל משחק וב. הם כבר פיתחו עור של פיל. הוא לא מבין שאם הוא יקלל את חברו לכיתה, ויסית נגדו את יתר החברים בכיתה, הפגיעה בילד המנודה תהיה הרסנית ביותר.
אחרי ההורים והמורים, כדמויות מחנכות, עלינו לשים מעט אחריות על התקשורת בישראל ולומר לה: גלי אחריות. לתכנים שאת משתפת ובוחרת להציף יש השלכות: נער בן 14 התאבד באזור הדרום לפני כשבוע, ככל הנראה בגלל שספג שיימינג ברשתות החברתיות.
