ככל שמזג האוויר מתקרר, ניכר שדווקא אנחנו אלה שמתחממים. לא ברור אם זו מלחמת הישרדות, אם אלה חרדות או עוד כדור שלג שמתדרדר במדרון מתגובה לתגובה לתגובה, מבלי לעצור. ניכר שאנחנו חייבים לומר את המילה האחרונה, להראות שאנחנו יותר חכמים ולעשות את זה בדרך הכי לא מנומסת ונחמדה שיש.
מוביל דעה מצחיק מאד, שעקבתי אחריו עד לפני כשבוע, החליט להגיב לי לפוסט בצורה בוטה וקיצונית תוך כינוי בשמות. הוא לא מכיר אותי (אולי זיהה אותי כעוקבת שלו, שמגיבה לעתים בהומור לתכנים שהוא מעלה), אולי מכיר את דעותיי, כי ראה מה אני מפרסמת בדרך כלל בפייסבוק, אבל מעולם לא שוחחנו בפרטי ולפתע הוא החליט להגיב לי ככה. חייבת לומר, למרות שאני למעלה מעשור ברשת החברתית הזו, הופתעתי וממש נכנסתי להלם. כשהגבתי לו, בנימוס, שאיני מבינה מדוע הוא מתבטא כך, לא רק שהוא לא התנצל, אלא המשיך לכנות אותי בעוד כינויים. מוביל הדעה נחסם.
לא יכולתי לשאת את זה. אני מוכנה לכל ביקורת, אבל לקללות וכינויים בוטים? ועל מה? בשל מה? המגיבים ברשת לפעמים חושבים שמדובר במערב הפרוע והמנצח הוא מי שישלוף ראשון. אני לא יריבה של אף אדם ולמרות שגם לשוני חדה ומשוננת לעיתים, למדתי למתן את הביקורות שלי ולא פעם עצרתי את עצמי מלהמשיך לכתוב או לפרסם אמירה שנויה במחלוקת על אותו אדם.
הרי למה זה טוב? תקראי לה "מטומטמת" או לו "בור ועם הארץ" יפתח דיון שבכלל לא מעניין אותי להיכנס אליו. הרי אנחנו חושבים שנזרוק את ההערה הפוגענית וה"מאוד חשובה" שלנו ונמשיך בחיינו. רק שמערכת ההתראות של הרשתות החברתיות- זו שמאפשרת לתייג אותנו או לעשות לנו ישירות "השב"- מתזכרת אותנו שמסרנו את ה"חבילה" ועכשיו עלינו לקבל את ה"חבילה" שזורקים לעברנו חזרה.
יש שיח מדהים באחד הפרקים מהעונה האחרונה של "השוטר הטוב" (מומלצת מאד) שבו יובל סמו, שמשחק את השוטר דני קונפינו, הדמות הראשית, מספר על החברה האלימה שנהיינו. הפסיכולוג שלו מראיין אותו לתכנית רדיו והוא נותן מניפסט למה לדעתו אנחנו יותר אלימים. הוא נותן אמירה מאד חשובה: "אני חיים ב'לה לה לנד' ומדי פעם מתפלקת להם המציאות" (ממליצה בחום לצפות בקטע).
אנחנו נמצאים כל כך הרבה שעות ברשתות החברתיות, חלקנו, בעידן של היום, עושים מכך קריירה, וכשמגיע רגע אמיתי להתמודד איתו אנחנו נכנסים לחרדה ולמגננה/מתקפה. לא יודעים איך להתנהג. נאלמים דום או ההפך- הופכים למאד תוקפניים ומתחילים להרים את הקול ובעיקר- לא שומעים אחד את השני.
בחיים האמיתיים אני לא יכולה לחסום שום אדם שמזיק לי או פוגע בי. תאמינו לי שניסיתי (*קריצה-קריצה*). קחו למשל סיטואציה מאד דומה לרשתות החברתיות: הכביש. אתה נוהג, עובר בין נתיבים, האנשים במכוניות האחרות לא נוגעים בך ואתה לא נוגע בהם, ועדיין כדי להתקדם ליעד שלך, אתה חייב לפגוש בהם ולהתנהל לפי חוקים מסוימים כדי שזה יתנהל כמו שצריך. בדרך, אגב, אתה נחשף לפרסומות ולתכנים שמנסים לחדור לך לתוך המוח.
ואז קורה דבר: האדם לפניך בלם בפתאומיות או עקף במהירות וחתך אותך, או היבהב אורות גבוהים מאחוריך ללא סיבה. מה הדבר הראשון שאנחנו עושים? צופרים בחוזקה. תגובה שלא תורמת לשום דבר, אבל ברור שהיא מונעת מהעובדה שנבהלת. אינסטינקט ראשוני של כל אדם: להגיב ומהר כדי לא להראות חולשה. ולצפירה הזו יש כמה תרחישים אפשריים: הוא יתעלם וימשיך לנסוע; הוא יפנה אליך אצבע משולשת כשתחלוף על פניו; הוא יתנצל או שהוא "יפגוש" אותך ברמזור הבא ויתנהג באלימות. וכפי ששמנו לב, לאחרונה התרחיש האחרון הפך להיות יותר ויותר מציאותי ותכוף.
אותם תרחישים יכולים לקרות ברשתות החברתיות. אולי לא ניפגע פיסית, אבל אנחנו לוקחים בחשבון שהתגובה הראשונית שלנו, שמונעת מבהלה, חרדה או אגו, יכולה לגרור תגובת נגד שתפגע בנו מאד. אולי כך נבין שעלינו להוריד הילוך. ואם כבר מדברים, אז כן, גם בכביש. בסופו של דבר, כולם בחוץ ערים להתנהגות שלנו ועלולים להיפגע ממנה- למרות שנדמה שאנחנו מרכז העולם. אנחנו לא. בואו נרגע. או כמו שאומרים חברנו מעבר לים: צננו.
