טור דעה שעוסק בדעות. אירוני קצת, לא? אבל אני כותבת כיוון שנהיה לי עמוס. אני במצב שבו אני כבר לא יכולה לקרוא ולשמוע דעות של אחרים על כל דבר. אני מחוברת ברשתות החברתיות לאנשים בעלי דעה- אנשי תקשורת, עורכי דין, שחקנים, מובילי דעת קהל ופעילים חברתיים ופוליטיים. לכולם יש דעה על הכל כל הזמן – בדיוק כמוני – והרשתות שלי מוצפות, אבל בעיקר אני.
עד כמה שזה נורא לכתוב את זה (ולהבין את זה), אבל בעולם האמיתי- לאף אחד לא איכפת שבית המשפט העליון בארצות הברית שלל את הזכות להפלות. זה שלהם. זה רחוק מאיתנו. לאף אחד לא איכפת מפרסומת לנידה או מתחתון ספוג בדם- כי לאנשים יש חיים, ובדרך כלל הם מריצים בפרסומות, מכינים בהם קפה, או הולכים לשירותים או גוללים למטה. מי צופה בפרסומות היום? רק אלה שיש להם דעה עליהן.
נשיא ארצות הברית, שבשלב מסויים בטקס בא ללחוץ יד לאדם דמיוני, לא הובך מיובל דיין. בגילו המופלג אני בטוחה שהוא שכח את זה שעה קודם. אל תדאגו, הוא לא יפסיק להיות ידיד ישראל בגלל בחורה ששומרת נגיעה. לא איבדנו חבר יקר במעצמה האמריקאית.
כשאני מסתכלת על החברים והמשפחה שלי, ועל חייהם ביום יום- רובם הכמעט מוחלט עסוק בענייניו- חלקם לומדים, חלק מחפשים זוגיות, חלק כבר עם ילדים קטנים או גדולים וחלק עמוק בתוך הקריירה, עמוסים בלהרוויח כסף. תאכלס, אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב ממה הוא כל כך מפחד, התשובה כנראה תהיה אצל הרוב: שלא יהיה לי מחר מאיפה לשלם חשבונות.
אם לא הדר מוכתר, לא בטוחה שאנשים היו יודעים שיש בחוץ מחאת אוהלים. היא מגוחכת וצודקת באותה נשימה, אבל אף אחד לא שם על ילדה בת 20, שבכלל לא יכולה להיבחר לכנסת. עזבו את זה, מי לא גר אצל ההורים בגיל 20? אז על מה היא בכלל מדברת?
הדעות שלנו שבויות על ידי מהנדסי תודעה. לתקשורת, ולפרשנים בה, יש חלק ניכר בזה, אבל גם לארגונים החברתיים, למובילי דעת הקהל ברשתות (היי טוויטר וטיקטוק) ולארוחות שישי. כן, הרבה פייק ניוז עובר בארוחות השישי האלה, בלי מבוגר אחראי אחד. טוב, האחרון חצי בהומור (האמת, שבלי הומור אני לא מצליחה להעביר את הדעות האלה בגרון. תודה לאל שיש עוד אנשים מצחיקים במדינה, שהופכים את האקטואליה למצחיקה במקום לרצינית ומשעממת. הקלישאה הזו די נכונה, בלי הומור לא בטוח שהעם היהודי היה שורד).
בעבר הדעות האלה היו מוחבאות רק בטוקבקים. עורכי האתרים היו מאפשרים לנו להגיב על הנאמר בכתבות ודוחקים את ההערות האלה אחרי פרסומות למכביר. גם היום זה ככה, אבל מי קורא טוקבקים חוץ מהכתבים עצמם ומושאים הכתבה? בקושי יש לנו זמן לקרוא מעבר לכותרת המשנה, אז לגלול למטה כדי לגלות מה "אחד העם שיודע" רוצה לומר?
אז היום לחבר'ה-שידם-קלה-על-המקלדת יש גם טוויטר. מאחורי פרצוף מצוייר ושם בדוי הם מצליחים לייצר באז משטויות ולהלהיב את השטח. הבעיה? כפי שציינתי- הם לא העם עצמו. למרבית האנשים בחוץ אין טוויטר, ואם יש, זה בלי תמונה, בלי ציוץ אחד ועם עוקב שזה שפתח להם שם. או כמו שמירי פסקל אומרת: "מה 'כפת לי?".
אנחנו בתקופת בחירות, אבל זה גם החופש הגדול ושנייה לפני חגי תשרי. מרבית האנשים בכלל לא שמו לב שבנט ולפיד החליפו מקום (גם אם הם ניסו להיראות מגניבים כשהם עשו את זה). לאנשים מבאס לעמוד בתור בנתב"ג, אבל הם ערוכים לזה. הם לא יילחמו על זה. לאנשים מבאס שה-1 בספטמבר בסכנה, אבל במדינתנו כבר ידוע שבספטמבר גם המורים מעבירים את הזמן עד לחגים. אחרי כל כך הרבה מערכות בחירות ואי-הסכמות וכותרות ריקות בחדשות- לאנשים אין את הכוח ללבוש חולצה ולצאת להפגין. הזן הזה הולך ומתמעט.
אני כמובן דוגלת בצורה מוחלטת בחופש הביטוי והדעה. אני גם כמעט ולא משתמשת באופציית ההשתקה שקיימת ברשתות החברתיות (אם אני משתמשת זה רק בגלל אלגוריתם מפגר של פייסבוק שחושב שהוא יכול לקבוע לי אחרי מי לעקוב. מסרבת לכפייה הזו). זכותם של כל מי שמסביבי להביע דעה. אבל חשוב שתדעו דבר אחד: כשיותר מדיי אנשים צועקים- אז כבר יש רעש ואז אף אחד לא נשמע. חוצמזה שכל ישראל בחו"ל- אז אין מי שישמע. רק אני פה.
