אני בן אדם נוסטלגי מאוד. יש במחסן לא מעט ארגזים ששומרים הזמנות לחתונה, תעודות בית ספר, ספרים ישנים ומכתבים שכתבו לי חבריי לאורך השנים. עד לא מזמן גם החזקתי עבודות שהכנתי לבית הספר היסודי. הייתה בי הבנה שרמת הלמידה עליה גדלתי הייתה ברמה כל כך גבוהה שהעבודות האלה יהיו שוות משהו. האמת? הן שוות הרבה.
התחנכתי בבית הספר היסודי ממלכתי א' בפסגת זאב. שמו השני היה "בית הספר המדעי-טכנולוגי". בית ספר שהקדים את זמנו וכבר בשלהי שנות ה-90 הכניס מחשבים ולימד אותנו כתיבה עיוורת במקלדת. בנוסף, בחצר בית הספר נבנתה בועה אקולוגית עם צמחי חממה ודגים- דרכה למדנו ביולוגיה ומדעים. לצד כל אלה, לימדו אותנו לחשוב לבד, להכין עבודות חקר והעניקו לנו כלים ללמידה יצירתית בשיטת "ששה כובעי חשיבה" של דה בונו.
לא ידענו מה קורה ביתר בתי הספר בשכונה, פשוט למדנו והוצאנו ציונים טובים. בחטיבה התגלו הפערים בעיקר התנהגותיים. בעוד שאני לא ידעתי מהי נשיקה, עם פתיחת החטיבה גיליתי לא מעט פעילויות מיניות כאלה ואחרות בקרב חבריי לשכבה. עם בגרותי הבנתי כמה פריבילגית הייתי כשלמדתי ב"מדעי-טכנולוגי".
עם כניסתה לתפקיד, כמו כל קודמיה, החליטה שרת החינוך, יפעת שאשא- ביטון, להנחיל רפורמות בחינוך לגיל הרך ובהכשרת הצוותים החינוכיים, מתן דגש על הפן הרגשי-חברתי של התלמידים וצמצום פערים, שינוי בבחינות הבגרות ומעבר לחמישה ימי לימוד בשבוע. שאשא-ביטון צמחה במערכת החינוך כמורה, מחנכת, מרצה וסגנית נשיא מכללה. בעבודתה הפרלמנטרית שימשה יו"ר הוועדה לזכויות הילד. היא הגיעה עם משנה סדורה וכביכול, לא צריכה ללמוד את המערכת מחדש, האומנם?
עם כל הכוונות הטובות של שרי החינוך בעבר, השינויים האלה לא משפיעים נכון או לטובה על מערכת החינוך. הרפורמות מעט מתנשאות ואינן רואות את הילד ואת עברו המשפחתי או הכלכלי. המילים "צמצום פערים" או "למידה לערכים" הן מילים עוצמתיות שנשמעות למרחקים, אבל בפועל הן קשות מאוד ליישום.
חבר טוב שלי עבר את הכשרת ההוראה שלו במסגרת "חותם". התכנית מכשירה מורים להתמודדות עם תלמידים מאוכלוסייה מוחלשת במטרה לצמצם פערים. אכן תכנית מעולה, אבל בפועל החיים של חברי היו מאוד קשים: לא מעט מתלמידיו נאלצו לעזוב את בית הספר בשל בעיות משמעת, ולמרות שהוא נלחם על כל אחד ואחת מהם- בסוף המערכת הכריעה.
שרת החינוך צריכה להעמיק עוד, ולקחת שנת למידה, כדי להעמיק וללמוד מה עובד ומה לא. איך המציאות בשטח- איפה מצליחים בחברות החרדיות והערביות, איפה נקלטים תלמידים עולים בצורה הטובה ביותר, איפה אחוזי התפוקה הגבוהים ביותר בקרב בוגרים של בתי ספר תיכוניים (אתה יכול להיות בית ספר יוקרתי, אבל מה מדד ההצלחה של בוגריך?). השיקולים לחינוך ראוי ונכון, וכן גם צודק, לא מתחילים רק בוועדות בכנסת או מעצם ניסיונך כמורה. הם מתחילים בבדיקה מעמיקה של מה שעובד מול מה שלא.
אני מבינה ששרי החינוך האחרונים שהיו לנו לא נותרו לאורך זמן. אולי כולם הבינו שזמנם קצר והמלאכה מרובה- פירון, בנט, גלנט, ועתה גם שאשא- ביטון, אבל זה לא פייר לא לתת לתלמידי ישראל מעט זמן התאקלמות לפני שעושים רפורמות. אי אפשר להגיע בכל פתיחת שנת לימודים עם שינויים מרחיקי לכת, גם אם חושבים שהם יעשו טוב.
אז כבוד השרה, קחי לך שנה. תראי איך מתנהלת שנת לימודים בבתי ספר מדגמיים. תראי מה עובד ומה לא. תרדי לרזולוציות של מצבים- לדוגמא איך המצב בדרום משפיע על דרכי הלימוד בקרב תלמידי האזור?; איך המצב בלוד משפיע על התלמידים? מה חסר לתלמידים שנוסעים בשני אוטובוסים לבית הספר כדי לרכוש השכלה? אל תורידי את הרגל מהגז, אבל פשוט כווני את הנסיעה למקומות הנכונים.
