לפני כשבועיים אותגרתי במה שקרוי #אתגר_החריף (חפשו ברשת) של יוזמת "דיבור אחר". היוזמה, שקמה לפני מספר שנים, החליטה לשנות את הדיבור ברשת החברתית- שהופך עם הזמן לאלים יותר ו"חריף" יותר. יוכיחו מפגיני העבר, בעידן שלפני הפייסבוק והמצאת המונח "טוקבקיסט", שחריפות אינה מנת חלקו של העידן החדש, אבל ניכר שמאחורי המקלדת כולנו גיבורים.
ובכן, נעניתי לאתגר- אכלתי פלפל חריף והפנמתי- תוך לשון צרובה וכואבת- עד כמה גם אני, כמו כולם, עלולה לפגוע באחרים, באמצעות כמה מילים. אדרבא ואדרבא כשאת אשת "המילה הכתובה". יחד איתי איתגרתי עוד שני אנשים, שונים ממני בדעותיהם, שהייתי בטוחה שילמדו, כמוני, לקח מהאתגר. האחד- התעלם. השנייה- אכלה חריף כמו גדולה, אבל כנראה שלא שרף לה מספיק. ה"חריפות" המשיכה לה.
אפשר לומר שאני די טובה עם מילים, אבל אני לא חושבת שרשת חברתית היא פלטפורמה לנהל דיונים ארוכים. לא פעם קטעתי דיון בפייסבוק, בעקבות הערה/הארה שאני נתתי, רק כי הוא התרחב והפך למתיש. המילים- יפות ככל שיהיו- וההסבר- מנומק להפליא- עדיין לא מובנים כפי שתנהל אותם בדיון פנים מול פנים.
בבחירות המוניציפאליות ערכתי סקר קטן- מה משפיע על הבוחרים יותר- שלט חוצות; פוסט בפייסבוק או חוג בית. חד משמעית התשובה הייתה "חוג בית" (אגב, באופן אירוני, הסקר נערך בפייסבוק). לא נס ליחם של הקמפיינים הטובים, של המפגש הבינאישי עם המועמדים ושל מתן תשובות בזמן אמת (אגב, זה נכון גם בנוגע לראיון טלוויזיוני. שימו לב, איך גנץ או ביבי מתראיינים בטלוויזיה למול לייב בפייסבוק או ראיון מוקלט. הנינוחות נעלמת).
נחזור מעט ל"חריפות". לפני כמה ימים פירסם העיתונאי בן כספית כי בני גנץ, המועמד בראשות כחול-לבן לכנסת ולראשות הממשלה), הולך לפסיכולוגית. חבר שלי מיד אמר: "יופי, עכשיו כל הליכודניקים יחגגו על זה", ואני שואלת: "על מה יחגגו?". קודם כל, ראש הממשלה שלנו רואה פסיכולוגית כבר כמעט 30 שנים, וצחוק בצד, יש מישהו במדינה הזו שלא צריך אחד או אחת?
במדינה כמו שלנו, היה תמוה בעיניי אם הרמטכ"לים שלנו לא היו רואים פסיכולוג לאור מה שעברו. אני, אגב, ראיתי 3-4 בחיי. ילדה בת 15 שמאבדת בשנה אחת 3 חברים בפיגועים- צריכה פסיכולוג. ובכלל- אנחנו חיים בעידן של חרדות קיומיות: להיאבד את מקום העבודה; להתחיל מקום עבודה חדש; לחיות בדרום; לחיות בצפון (ועכשיו- לחיות במרכז); האם נחלה? האם נמות בתאונה? האם דעאש יתקפו בישראל? והאם יהיה לי כסף לקנות קוטג' (דירת קוטג')?
וזה בסדר. זו מדינת ישראל, ובארה"ב פוחדים לאבד את ביטוח הבריאות, ובשוויץ מפחדים שייגמר השוקולד. כל אחד והבעיות שלו. זו הסיבה לזלזל באדם שהולך לראות פסיכולוגית? ניחא זה היה עניין פוליטי. כולם ברשת אצו רצו להאשים את הליכוד בקמפיין הזה, אבל א. למה שבן כספית יעשה משהו למען ביבי או הליכוד? וב. איך הליכוד בכלל יעז לצאת נגד אשת ראש הממשלה שיש לה B.A M.A והיא פסי-כו-לו-גית? בקיצור, הוספנו עוד חריף למדורה.
בשורה התחתונה, אנחנו חייבים להירגע. לעצור. להקשיב גם לדעות אחרות. גם אם אני יודעת בוודאות למי אני אבחר, זה לא אומר שהכל מושלם. ולהפך- אין מצב שבתוך 120 הנבחרים המוצעים לנו, לא נמצא מועמד או מועמדת שאינם ראויים לסחוב אותנו לקלפי. ולכן- כדאי להקשיב. אפשר להתלונן ואפשר להתווכח פוליטית, ואפילו אומר שהפולמוס יוצר חברה מתוקנת בשם חופש הביטוי. ואם אתם לא זוכרים לעצור לרגע לפני שהג'ורה נשפכת מהמקלדת? פתחו מקרר ותאכלו איזה כפית סחוג. בטוח תזכרו אחר כך.
