לואי סי קיי אמר באחד המופעים שלו שהוא מאושר מהיותו גבר לבן: "אני יכול לנסוע לכל מקום בעבר ויקבלו אותי בברכה. לעומת זאת- לא הייתי רוצה לנסוע לשום מקום בעתיד, לכו תדעו מה מכינים לנו שם". זה הצחיק אותי מאד, אבל זה גם גרם לי לחשוב כמה דברים אני לא אדע ואלמד בחיים על בשרי. אני מורן. אישה לבנה. לא יודעת מהי אפליה או גזענות.
אומרים שירושלים עמוסה בגזענות. שאנחנו לא יודעים לקבל ערבים, אתיופים, רוסים ועוד. זו אמירה קשה מאד לעיר שחוברה לה יחדיו, לא רק במשמעות הפיסית. כנראה שהחוויה האישית שלי מאד שונה מחוויות שאנשים אחרים עוברים. הרי אני עבדתי עם ערבים ואתיופים שהיו מנהליי, שלא לדבר על האוכלוסייה הרוסית- שעבורי הפכו לחלק טבוע בנוף הישראלי, כמו מרוקאים, כורדים ופולנים. ישראלים לכל דבר.
מישהו ירושלמי אמר לי פעם "ירושלים- עיר מלאת רגשות וקרע עדתי". אני מנסה לתת למילים לשקוע, לחלחל ועדיין לא מבינה על מה הוא מדבר. איזה קרע? נכון, השד העדתי תמיד שם, בעיקר כשמדובר במוסיקה ואוכל- כל אחד חושב שהאוכל שלו הכי טוב, שהמוסיקה שלו הכי נעימה ו"עושה שמח". אבל כשיושבים בברים, במסעדות או מסתובבים בקניון- כולם מתערבבים, הגבולות מטשטשים ואני מרגישה בישראל. בירושלים.
אני בחורה שמסתובבת המון בעיר. יוצאת לבלות המון. פעם במועדון, פעם בבר. עוד לא נתקלתי ולו פעם אחת שסירבו לאתיופי להיכנס למועדון או זרקו רוסי לרחוב. אולי אני זו שחיה בבועה? הרי הרבה דברים לא חוויתי בחיים, אבל אין זה אומר שהם לא קיימים. מבחינתי, מספיק לשבת בשוק "מחניודה" בלילות כדי לראות אחווה ירושלמית – כולם עם כולם יחד עם עשן הנרגליות וריח הבשר באוויר, כולם מחייכים, וטוב. האומנם?
אני בטוחה שגזענות היא נגזרת של תחושת ה"קורבן" אל מול תחושת ה"בריון". מתי אנחנו מרגישים למעלה ומתי אנחנו מרגישים למטה. מעין שיר "חד גדיא" מתמשך שבו אוכלוסייה אחת אוכלת את השנייה בשם הקבלה לחברה ותחושת הסיפוק. התחושה שלי שבירושלים זה לא קיים. יהיו שירימו גבה ויהיו שיצחקו וילגלגו, אבל אי אפשר להתכחש שירושלים היא מקור התאווה והגאווה. כולם רוצים בה וכולם נלחמים עליה ועבורי זה אומר שכולם אוהבים אותה. בזה אנחנו שווים. הרוסים שביקשו לעלות לירושלים (מתוקף היותם נוצרים או יהודים- זה לא משנה); האתיופים שעל ליבם נחרט "ירושלים". המוסלמים שכיוונו תפילתם לירושלים. ירושלים היא הבן הביולוגי של משפחה אחת ובתם המאומצת של אחרים.
לפני כמה שבועות הייתי בכנס במדינת תל אביב תחת הכותרת "נלחמים בגזענות". נשיא דרום אפריקה לשעבר, פרדריק וויליאם דה-קלרק נאם בכנס וסיפר איך יבשת אפריקה חולקה לה על ידי "סרגל מערבי" שרירותי והפרידה בין שבטים. איך נוצר כאוס כששבט אחד במדינה אחרת, כשגבולות ארעיים מפרידים בין אח לאח. הגבולות שחילקו ביניהם אז, גרמו להם להתחבר יותר ויותר לזהות המקורית שלהם. זה גרם לניתוק בינם לבין שבטים אחרים שאוחדו להם תחת אותם גבולות, באותה צורה שרירותית. כולם הביטו אחורה וחיפשו מי שדומה להם. לכולם היה קשה להיטמע.
גם בישראל החברה מורכבת משבטים. שבטים עם זהות דתית, שבטים עם זהות עדתית, שבטים עם זהות פוליטית. אוחדנו תחת גבולות מסוימים כדי לתת במה לזהות אחת, ישראלית, ומהמקום הזה עשינו את ההפך- חיזקנו את הזהות המקורית שלנו: המרוקאית, הפרסית, הרוסית, האתיופית. זו שמפנה עורף לישראליות. וזו הגורמת לנו להיות גזענים כלפי השונה. אני רוצה לחשוב שבירושלים אנחנו מתעלים מעל הכל ויוצרים יחד זהות ירושלמית אחת. אולי אני טועה בהבחנה שלי לגבי אחרים, אבל אצלי ירושלמים זה מעל הכל- מה איכפת לי מי זה אבא שלהם?
תמונה: מתוך עמוד הפייסבוק של "אלפנט ג'ורנל"
