לפני עשר שנים החבר הכי טוב שלי יצא מהארון בפניי. היינו בים, מול מגדל האופרה בתל אביב, והוא חשף בפניי הכל. את הנשיקה הראשונה שלו עם גבר, את התחושות, את הרגשות. כל פעם שהסיפור שלו הגיע לשיא הגיע גל גדול ושטף אותנו. את הלב שלי זה הציף באהבה.
לא עבר הרבה זמן לפני שרבים מחבריי יצאו, מאותו ארון בדיוק. הארון המזרחי, הדתי, המופנם. אט אט מצאתי את עצמי מוקפת בבני הקהילה. המצחיק הוא שאף לא אחד מהם מתאים לסטראוטיפ הלהט"בי המצוי. אני בכלל לא אוהבת להכניס אנשים לתבניות אבל יש שחוטאים בכך, אז למען אלו: הם לא נשיים, הם עמוסי שיער על החזה, צופים בכדורגל וחלקם נמנעים ממגע מיותר. כל מגע.
יודעים מה הכי "מוזר"? הם שומרים שבת, חובשים כיפה ולבושים בציצית. נעים להכיר: "ההומואים של הכיפות הסרוגות". נדמה שרק כך ירושלים מתמודדת עם התופעה. קחו הומו סטריאוטיפי מוצהר, הכניסוהו לירושלים ו-וואלה: הומו דתי. בית מפעל לקדושה. ניכר שנבנתה לה קהילה שלמה שבאה להרגיז את כולם: הם מרגיזים את הסטרייטים- כי זה "לא מקובל" והם מרגיזים את האתאיסטים כי הם מאמינים באלוהים וחובשים כיפה. אין להם איך לצאת מזה.
וזה באמת נכון, אין להם איך לצאת מזה. אבל לא בגלל ה"הם" אלא בגלל ה"אני" המתוסבך והנוקשה. זה שלא מבין איך חדרי הלב שלהם נוטים לכיוונים שונים זה מזה. איך אחד אוהב ועובד את השם, והשני, בסתירה מוחלטת, "חוטא" במשכב זכר?
אם תשאלו אותי- המאמינה שאינה דתייה- זה לא סותר. אהבת השם ואהבת אמת יכולות ללכת זו עם זו. אבל, כנראה שזה מורכב יותר. בכנס "נלחמים בגזענות" של קרן ברל כצנסלון נשאל הרב (ת"אל במיל') אבי רונצקי, ראש הישיבה הגבוהה באיתמר, איך היה מייעץ לתלמידיו אם היו מתוודים ויוצאים מהארון. הוא לא התבלבל ובחר מיד באלוקים: "הייתי מציע להם טיפול". ובכן, נחשו מה? הם הקשיבו לו. רק בדרך אחרת.
מדי חמישי, ביוזמת "התנועה הירושלמית", נפגשים "ההומואים של הכיפות הסרוגות" בכיכר ציון, ומתיישבים לדבר וליישב את דעתם זה עם זה. טוב, לא קוראים להם כך, זה אני המצאתי. לארגון קוראים "חברותא"- הומואים דתיים. זה מה שהם. אגב, לא מדובר רק בבחורים. גם בחורות דתיות ומאמינות מסתובבות שם ומנסות ליישב בין חדרי הלב. לא, הם לא יפסיקו לאהוב את בני מינם, ולא- הם גם לא יפסיקו לאהוב את אלוקים. הם פשוט מדברים אליו. חווים אותו יחד- בעיר הכי קרובה אליו, כדי שישמע.
הם מנסים להבין את המתח בין מיניות לדת. בין ספר לתשוקה. בין אהבה אחת לאחרת. יודעים שיש קונפליקט ומנסים לצמצם את הפער בין הראש ללב. ביניהם אנשים מאושרים. ראיתי בעצמי. יפים, מחייכים, כיפה מעטרת את ראשם, עדינות וסבלנות- ובעיקר סובלנות- בדיבורם. נעימים. בעיניהם בלבול ופחד (בעיקר לנוכח אותן קבוצות המנסות להחזירם ל"דרך הישר"), אך בחיבוקם – השלמה.
לכולנו יש קונפליקטים בחיים, קונפליקטים שאין לנו דרך ליישב אותם כי הם לא מבחירה- הם טבועים בנו. החכמה היא למצוא את הדרך בה דברים מתיישבים אלה עם אלה ולהחליט להיות שלם עם עצמך. עם מי שאתה. רק כך נוכל לחיות בשלום עם עצמנו ועם אחינו. עוד נקודה למחשבה, לא?!
