אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שבימים שבהם אני מנסה להרכיב את עצמי מחדש, גם ראשי המפלגות מנסים להרכיב קואליציה. תאמינו לי: אני מרגישה בדיוק כמוהם- לא משנה איך אני אנסה להרכיב את זה, תמיד יהיה משהו חסר.
ועם זאת, נקודת האור בבחירות האלה היא הפיד המגוון שלי שקורא לאחדות. יש לי חברים מכל הקשת הפוליטית ועם פרסום תוצאות האמת של הבחירות לא מעט החלו לרשום רעיונות איך להקים קואליציה. פתאום זה נראה כמו דיון תקציבי בבית, על מנת לסדר איזו הוצאה לא צפויה: ניקח מכאן 2, משם שלושה, לזה נציע תשלומים ופה ניקח הלוואת בלון.
בינתיים ההצעה הכי טובה שראיתי לקיום קואליציה (מלבד האפשרות של הסרת מגננות ואגו מכלל ראשי המפלגות, בעיקר בימין) היא של היזמת החברתית, חנה רדו, שהציעה לקחת את מספרי 2 מכל רשימה ואיתם להקים את הקואליציה. נראה לי שיולי אדלשטיין יכול לעבוד טוב מאד עם אורנה ברביבאי ופנינה תמנו שטה יותר מבנימין נתניהו לפיד וגנץ. לא מתעלמת מהעובדה שיש כמעט 50 אחוזים נשים (ראויות ואיכותיות) בסיטואציה כזו.
אולי זה החג שהגיע עלינו לטובה, אולי העובדה שאנשים התעסקו בניקוי הבית (ואיתו הנפש) ואולי באמת נמאסה עלינו העובדה של הליכה לבחירות כל חצי שנה בממוצע, אבל כפי שנאמר לא אחת: את העם אי אפשר להחליף. בסוף אנחנו רוצים לחיות בשקט, בשלווה ולהסתדר אחד עם השני.
כמי שעברה שנתיים מאד פוליטיות מול המשפחה, אני יכולה להבין למה לאנשים כבר נמאס לדבר על המפלג והם מחפשים את המאחד. אין ארוחת שישי שהדיון הפוליטי לא היה מגיע לטונים גבוהים- בייחוד במשפחה כמו שלי, שאנחנו מצביעים מאד שונה זה מזה. הגענו למצב שאנחנו מדבררים אנשים ומסרים שמאכילים אותנו בהם, מבלי לחשוב איפה נקודות ההשקה. איפה כן אפשר להסתדר.
כשבאים לבנות ממשלה צריך להיות אסטרטגיים. חכמים ולא צודקים. צריך לחשוב קדימה ולבחון איך העתיד ייראה, מה אנחנו רוצים לבנות פה. הבעיה שיש כ-10 ראשי מפלגות שהפחד מעוור אותם והם לא רואים את העתיד. הם רואים רק אדם פופולארי שממשיך להישאר בשלטון ומפחדים שאם לא יפילו אותו בכל דרך- אז אין עתיד ואין למה לצפות. הפוך נשמות.
חבירה של מפלגות הימין המובהקות לנתניהו, עם הבטחה לשני דברים: חסינות והגבלת שלטון (חתימה סופית שהוא לא יתמודד שוב בבחירות), תוביל להישגים כבירים בארבע השנים הקרובות וגם תעשה לסער ובנט רק טוב במנדטים בפעם הבאה (שהם כנראה יתחרו ראש בראש). סער ובנט מקבלים ממלאי מקום ושרי חוץ ובטחון (או אוצר, תלוי בהם) ויוצאים לדרך: החלת ריבונות; פתיחת השוק לתחרות חופשית והגנה על יישובי הצפון והדרום בכל דרך שהיא.
כי איך שלא תסתכלו על זה, אין כאן יכולת להקים ממשלת מרכז אמיתית בלי מרצ, רע"מ והרשימה המשותפת שכבר הופכים את זה לשמאל של ממש. הכנסת ימנית. צריך לקבל את זה. ואנחנו לא יכולים לחיות בלופ בחירות בלתי נגמר כי בסוף נהפוך למדינת עולם שלישי, בלי תקציב, בלי משאבים או, כמו במערכון של שאולי ואירינה: במלחמת אזרחים (מערכון הורס מצחוק, אבל קצת מסוכן, לא?). מקווה שלא נגיע לשם.
