השבוע צפיתי ב"המניע"- סדרת דוקו בת 4 חלקים שמובילה אותנו ל.. טוב, לכלום. אם טרם צפיתם אמליץ שלא, אבל אם בכל זאת אתם מעוניינים לעשות את זה לעצמכם- היו בטוחים שיש כאן ספוילרים והייתי ממליצה לא לקרוא את הטור.
כאשת תקשורת ויח"צ אני יכולה להעריך יחסי ציבור טובים לכל תוצר. הכל יח"צני בימינו: החומוס הביתי שעשית; החיוך של התינוק; שיר חדש שכתבת; חתול מלטף כלב וכן, גם סדרות דוקו בלי פואנטה. אני בדרך כלל לא מבקרת כזו קשוחה. דווקא ההפך, אני ידועה כמי שמלטפת ומוצאת את הטוב בכל חוויה, אבל כשצפיתי ב"המניע" הבנתי שהציפייה שנבנתה סביב הסרט הייתה מוגזמת.
קראתי על הסרט ב"ידיעות אחרונות". התפרסמה כתבה שסיפרה על המקרה המזעזע שקרה אי שם בשנות ה-80. כתושבת ירושלים את שומעת פה ושם על סיפורים שקרו במרחב שלנו, חלקם לפרטי-פרטים, חלקם ככה בכללי. את סיפור הרצח של משפחת כהן הכרתי ברמת הכותרת שלו. זה קרה בשנה שנולדתי ובהיעדר גוגל ואתרי חדשות- זה התאדה.
למי שלא מכיר- נער כבן 13-14 החליט לקום לילה אחד ולירות בבני משפחתו אחד אחרי השני: תחילה אבא, אחר כך אמא, ואז שתי אחיותיו בקומה העליונה. הסרט מגולל את הפרשה, מראה שחזורים (שנראים אמיתיים לגמרי, ועל זה שאפו ליוצרי הסדרה), ובעיקר נכנס לפורנוגרפיה של תמונות מהרצח- האם הירויה בראשה; היד של האחות מבצבצת משמיכה שכיסתה את הגופה וברקע נתזי הדם על הקירות.
הרבה אנשים מתראיינים בסרט: השכנים; חברי ילדות; אנשי החינוך והמקצוע שטיפלו בו; נציגי החוק- שוטרים ופרקליטים ואף הסנגור של הנער- שלמעשה היחיד שמכיר אותו עד היום ויודע על זהותו. הנער, שישב רק 6-7 שנים על הרצח, וירש, למעשה, את כל ההון של הוריו ואחיותיו, החליף זהות ומעולם לא התראיין בנושא או סיפר למישהו על המקרה, מלבד אשתו.
אף אחד מהמרואיינים לא שופך אור על המניע שגרם לנער לרצוח את כל בני משפחתו. אף אחד לא ידע על התעללות מינית או פיסית שעבר; אף אחד לא מכיר אי נעימות או אי נוחות, אפילו כלכלית, שהייתה בבית; אף אחד לא ראה בבחור סוציופת או חולה נפש וגם לאחר הרצח, אף אחד לא מאמין שהוא לא איש נורמטיבי שראוי שיחיה את חייו בצורה נורמטיבית.
הסנגור, היחיד שבאמת דיבר עם הרוצח לאורך השנים ומכיר אותו, מעלה השערה שהוא לא מוכן למסור למצלמה וזה הכי קרוב לסיפוק שיש לצופה. ארבעה חלקים, בני חצי שעה כל אחד, שלא רק שלא שופכים אור על הפרשה, אלא ממשיכים לספר את אותו הסיפור בכל פרק, עם אותן תמונות שרצות ברקע: נער מצחיק, בוגר מאד, חכם מאד, שמדבר בקור רוח על הרצח (ומתאר "קול" בראשו שקרא לו לעשות זאת) ולא מביע חרטה. ארבעה פרקים – אותן מסקנות בכל פרק.
אין לי בעיה עם דוקו שמגולל פרשות ישנות מזוויות ראייה שונות. בסוף מדובר בסיפור מרתק שמותיר אותך המום ועם הרבה שאלות, אבל לקרוא לסדרה "המניע" מבלי להגיע אליו, ולו ברמיזא, בשום פרק ועוד לחלק את זה לארבעה חלקים (שאני מבינה שזו לא החלטת היוצרות אלא של "יס דוקו")- חסר טעם. למעשה, את כל הסרט יכולנו לתחום בכתבת מגזין ל"אולפן שישי" של 15 דקות: היה נער, הוא רצח את משפחתו, לא הביע חרטה, עד היום לא מבינים מה היה המניע.
יצאתי מהסרט בתחושה שכל אחד מחבריי, בני משפחתי או משפחתי לעתיד יכול להיות רוצח בפוטנציה. כבר ראינו מקרי רצח ש"קול מסתורי" אמר לרוצחים לקום ולרצוח. הסרט הוא פורנוגרפיה שיצרה מציאות מדומה (ומוגזמת) עבור צופיה ובעיקר- מאדיר מקרי רצח עליהם אין ענישה הולמת והרוצח אפילו יוצא מהסיפור כשידו על העליונה. לו רק היה קם אדם ובמקום לעשות יח"צ לסרט היה מונע ממנו להיות משודר- היה עושה שירות טוב יותר לציבור. הנה לכם מניע.
