לפני כמה ימים הלכתי לרופא נשים מסיבות שיישמרו במערכת. הרופא, גבר, שאל אותי כמה וכמה פעמים אם הוא יכול להסתכל או לגעת או בכלל להתקרב. אני לא בחורה כל כך ביישנית, בטח לא כשזה נוגע לרפואה, ולכן אמרתי לו שיש לו אישור גורף לעשות מה שהוא רואה לנכון לעשות. הוא אמר לי: "אין בעיה, אבל אני צריך לשאול". כל כך אדיב, כל כך איכפתי, שבהתנהגותו גרם לי לסמוך עליו בעיניים עצומות, חרף הבדיקה הלא-נעימה.
במהלך הבדיקה חשבתי על הנשים שהגיעו להיוועצות אצל עזרא שיינברג (שאיבד ממזמן את הטייטל "רב" מבחינתי). האם שמעו דברי שבח והלל עליו? המלצות? האם היה המוצא האחרון עבורן בחיים שעמדו תקועים כל כך הרבה זמן? כמה אמון היה להן בו שהוא החליט לנצל את אותו אמון על מנת לפגוע בהן (והאם היו עוד מלבד אותן שמונה נשים?)?
המקרים הללו חוזרים ונשנים כל הזמן: מורה שאונס את התלמידה שלו; מטפלת שמתעללת בתינוקות רכים; רב שפוגע מינית שמטופלים או בתלמידים שלו (או מנהלת בית ספר, כמו במקרה של מלכה לייפר); פגיעות מיניות במשפחה מצד האבא או קרוב משפחה. לכולם המשותף הוא האמון שהנפגע או הנפגעת נתנו בזה שפגע בהם.
אנחנו רוצים ורוצות לגדול בעולם שבו יש ספק, אבל אין פחד. הספק הוא מדהים, הוא מעורר תהייה, מעורר יצירתיות, יציאה מהקופסא. הפחד- משתק! הפחד מוביל לחרדות, תקיעות מחשבתית ובעיקר- חוסר מוטיבציה לפעול. אני יודעת את זה, כי אחרי שעברתי הטרדה מינית מאח של חברה בילדות, מאוד חששתי מבנים כשהתבגרתי. וזו הסיבה שלקח לי המון שנים להתקרב לבחור. לסמוך על מישהו.
ועכשיו שיינברג עומד להשתחרר. בלי לשאול את הנפגעות מה דעתן. בלי ליידע אותן מה הסיבות לשחרורו (אחת הסברות היא שבתי הכלא מפוצצים ואין מקום- סברה שהיא מקוממת בפני עצמה). האיש, שגם ככה קיבל הסדר טיעון מקל מאוד (שהפתיע אפילו את השופטים בזמנו- לא שזה הזיז להם לקבל את ההסדר), צפוי להשתחרר שנה לפני הזמן. איך אמורות להרגיש כל הנשים שפגע בהן? האם הן בכלל מסוגלות לתפקד כשהן יודעות שהאדם שפגע בהן עומד להתהלך בינינו כאחד האדם?
שלא תבינו לא נכון, אני מאמינה מאוד גדולה בשיקום. אם הייתי בפוזיציה להחליט, ועם התקציב הנכון, אלפי פוגעים ופוגעות לא היו בכלל מגיעים לכלא, אלא לתהליך שיקום ארוך שכולל הבעת חרטה, זיהוי שורש הבעיה וטיפול מעמיק עם מיטב המומחים. נשים מוכות לא היו הולכות למקלטים, אלא הגבר המכה היה הולך לכפר שיקום בו במקום. ייקח שבוע, ייקחו שנים- האיש (או האישה) יטופלו. חלום חיי.
הבעיה מתחילה בהליך שלא סופר את המתלוננות. בהסדרי טיעון מעל הראש של המתלוננות (שאני בטוחה שעורכי הדין הסכימו בשמן בלית ברירה). בשחרורים מוקדמים בלי יידוע מראש. בהחלטות אם לערער או לא לערער- זכות שקיימת לפרקליטות, אם תבחר בכך. המתלוננות נכנסות לכלא חשוך של מעמקי נפשן, בעוד שהוא יזכה להשתחרר לחופשי.
ראיתי כי הרב שמואל אליהו, שפוצץ את הפרשה, יחד עם חה"כ בצלאל סמוטריץ, יצאו כנגד השחרור. העמידה מאחורי המתלוננות בתיק מעצימה ומחזקת, אני בטוחה. עם זאת, טוב יעשה חה"כ סמוטריץ, יחד עם רבים מהמחוקקים לצידו (ימין ושמאל, אופוזיציה וקואליציה, נשים וגברים) ויוביל לשינוי כך שאדם שפגע מינית וקיבל הסדר טיעון לא יהיה זכאי לשחרור מוקדם, אלא במקרים חריגים שבהם תשב נציגות מהמתלוננים והמתלוננות. וכמובן, טוב יעשו חברי הוועדה למינוי שופטים (והוועדה למינוי דיינים, גם כן) אם יציבו, כתנאי, את יחס המועמד/ת לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.
