נועם פתחי כתב השבוע פוסט על כך שבני גנץ לא באמת רוצה להיות ראש ממשלה. בסוף הפוסט הוא כתב "אנחנו עם הספר, אנשים חכמים שיודעים לקרוא כל אדם". בתגובה, בחור חמד בשם תומר ראובן, ענה לו: "אנחנו עם הספר? מה הספר האחרון שמצביעי ביבי קראו? קופיקו?". בדיחה מצוינת, תומר, קרעת אותנו.
הזלזול הבלתי פוסק במצביעי מפלגת "הליכוד" פשוט מעלה לי את הסעיף. בכל מפלגה, גם זו המודרנית והחדשה מכולן, יש מצביעים מגוונים, חלקם מתבטאים יותר ברהיטות, לחלק יותר קשה. הליכוד זו מפלגה וותיקה מאד, עם מצביעים מבוגרים, חלקם עולים או בני עולים, ולא כולם, כולל נבחריה, מתבטאים כמו אבשלום קור (וטוב שכך).
התקשורת אשמה בהבניה הזו. כשרוצים לצלם את מצביעי "העבודה" או "מרצ" הולכים לחוגי בית או למתנ"סים, מראים את המצביעים בספרייה או ברחוב התל אביבי, כשרוצים לחפש "ליכודניקים" ישר הולכים לשוק מחנה יהודה. כאילו אין תאים אוניברסיטאיים של הליכוד, כאילו אין אקדמאים מוכשרים, כאילו אין אנשי הגות ורוח. ישר לרדת ל"שכונה".
ולא שאני בעצמי מזלזלת באנשי השוק. הם אנשי עסקים מפולפלים שעובדים קשה לפרנסתם. הם התפתחו עם הקידמה ולא נשארו מאחור, חלק מההצלחה של השוק הירושלמי, הסוער בלילות, זה הם. אבל למה שיציגו אותם ככאלה? עדיף להראות את הצעקות והמוסיקה המזרחית (שלא ייאמן, איך ב2020, כשהיא מגיעה במצעדים הכי גבוה וממלאת אולמות גדולים, עדיין מוצגת כתרבות נמוכה).
גם "ארץ נהדרת", עם השנים, תפסה תפקיד חשוב בהבניה הזו: החיקוי של יובל סמו לשרה מירי רגב הוא רחוק מהמציאות אלפי שנות אור, אפילו מעט שוביניסטית. היא מוצגת כאישה צעקנית שכל היום מחפשת לעשות "שכונה". סבבה, אם זה מצחיק אתכם, שיצחיק, אבל זו לא סאטירה. סאטירה היא להפוך את המציאות למגוחכת ולבקר אותה באמצעות הומור, כמו שעושים ב"יהודים באים". למשל, לעשות דמות של מירי רגב שומעת אייל גולן בפסטיבל הפסנתר, כשעליה משקפיים ולידה אח בוער וספרייה, זו סאטירה.
מה שאותם "תומרים" כאלה, שלא רק מסתובבים ברשת, אלא גם במציאות, זה ש-120 הנבחרים בכנסת צריכים לצמוח מהעם, למען העם, ולפעמים הלב יותר טהור מהמילים שיוצאות בפועל. כאשת תקשורת יש לא מעט פעמים שאני חושבת לעצמי: 'מה יצא לו מהפה עכשיו? מי הדובר או הדוברת שלו? בידיים שלי זה לא היה קורה'. כי אין מה לעשות. לא כל מי שנכנס להיות חבר כנסת יודע לעמוד מול תקשורת.
יש כמה חברי כנסת שבאחד על אחד מסבירים את הטענות שלהם מצוין, ומול המצלמה עושים משחק אחר לגמרי או פשוט נאלמים. חבר כנסת נבחר (או נבחרת) כי יש להם כישרון אחד בולט: להשיג תמיכה באידיאולוגיה שלהם. הם אנשי עשייה, אנשי שטח, אנשי הגות ומחקר, שמבינים מה האוכלוסייה שבחרה בהם צריכה. זה הכל. אני אגלה לכם סוד: הם גם לא נולדים מנהיגים. חלקם לא יודעים אפילו לנהל את הלשכה שלהם ומחליפים עוזרים כל שני וחמישי (וזה נכון לכל צד פוליטי).
נחזור לשנייה לבני גנץ. האיש מועמד לראשות ממשלה, אך בשנה האחרונה שום אמירה או משפט או ביטוי שגור, לא יצאו לו נכון מהפה. נכון, הוא גבוה, נראה טוב, כיהן כרמטכ"ל, אבל אין לו שום מעוף. הוא לא קורא את הטקסטים שכותבים לו לפני עמידה מול קהל או תקשורת. הוא לא חושב שנייה לפני שהוא מוציא מילה. הוא שוכח, ולא אחת, שמות של מראיינים או אנשים שעליהם הוא מדבר. ועדיין, הוא נתפס כיותר אינטליגנט ממצביעי הליכוד. נו, באמת.
השנה 2020, יש כל כך הרבה מודלים ותבניות שנשברו עם השנים. אנחנו כבר לא חברה של עולים וקיבוץ גלויות. יש כאן דור שני ושלישי של רוסים, אתיופים, עיראקים, כורדים ועוד מגוון עדות ומגזרים שהם אכבר מלומדים ומוצלחים (בדיוק כמו שיש את המתקשים). חבל שהגזענות והזלזול האלה עוד קיימים בחברה שלנו. תתפתחו. באמת חייבים להתקדם.
