לאחרונה נחשפתי לאדם בשם יובל שמפתח יישום להיכרויות בקרב אוכלוסיות אלטרנטיביות. אם חשבתי שאני יחסית ליברלית ומכירה את המגוון הקיים, הבנתי שיש עוד כל כך הרבה סגנונות של מערכות יחסים והעדפות מיניות שיש לאנשים, שאני אפילו לא קרובה להכיר. יותר מזה- אני אופתע אם שליש מהסגנונות האלה בכלל מתקיים בירושלים.
לכולם מגיעה אהבה ולכל אחד מגיעה הזכות לבחור איזו אהבה שהוא רוצה ובאיזו דרך שהוא רוצה. אני יודעת שבחודשים האחרונים, אחרי שנפרדתי ממי שחייתי לצידו כמעט 3 שנים, הייתי כמהה לאהבה. לאדם שיחבק אותי ויאהב אותי וינשק אותי ויבלה איתי את הזמן. גם יום האהבה שחל בסוף השבוע האחרון היה מאוד בודד.
אני חושבת על השנה האחרונה שבה, מעבר לחשש מהידבקות במחלה, הייתה זו הבדידות שאכלה את האנשים מבפנים. לא רק קשישים עריריים, שילדיהם עזבו את הבית או בני זוגם נפטרו, אלא גם צעירים, רווקים או גרושים, כאלה שמצאו את עצמם בחל"ת מהעבודה בלי תעסוקה ובלי אדם שיהיה לצידם ברגעים הקשים. אני יודעת כמה האהבה שהייתה לצידי שמרה עליי בימים האלה ועל כך אני מודה כל יום.
"פתאום הכי קשה זה בשבת", כתב טונה בשירו המפורסם "גם זה יעבור" וצדק. יום המנוחה היהודי, הופך להיות גם יום המחשבות הטורדניות, העצב והאכזבה. הרבה מחשבות על ההישגים שלנו בתחום הרומנטי ועל כמה היינו רוצים לצפות בסדרה הזו ב"נטפליקס" עם עוד מישהו.
וכשהכרתי את יובל הבנתי שיש עוד סוגים של אהבה- כאלה שהופכים אדם מאושר ומסופק. שהדרך שלי לאהוב ולחיות בזוגיות היא ממש לא מתאימה לו או לעוד סוגים רבים של בני אדם. הוא, שחי שנים לצד בת זוג בצורה הכי קונפורמית שיכולה להיות, והביא עמה בן ובת לעולם, בכלל רוצה להרגיש חופשי ולא נעול בתבניות.
מדינת ישראל פחות חושבת על הצורך של יובל באהבה. היא מעודדת ילודה, היא מנסה לשמור על שלום בית, היא תיתן הטבות מס לתאים משפחתיים וגם תעניק אזרחות לבני המשפחה, במידה והם לא מכאן, אבל היא לא תספק תשתית לאנשים לחיות בדרך החיים שבה הם באמת רוצים לחיות. אפשר להתווכח על זה הלכתית, או חוקית, ובעיקר דמוגרפית, אבל קיימת מורכבות אמיתית בלחיות בצורה החופשית, כפי שאתה באמת רוצה.
בשנתיים האחרונות יצא לי לעבוד עם ארגון "מבוי סתום" שמסייע לנשים מסורבות גט ועגונות. המילה "גט" הלכה וחזרה כל הזמן. מה שלי נראה כמו חרדה בזוגיות (שהתעצמה עם הפרידה שחוויתי), הפך לכל כך הרבה נשים למילה נרדפת ל"חופש". נשים שחיות בזוגיות כפויה. כזו שהן כבר לא רוצות או צריכות. לעיתים זוגיות אלימה מאוד. כולן רוצות אהבה, רק לא את עסקת החבילה שהגיעה אחרי שנישאו לבחיר ליבן. גם כאן המדינה מערימה קשיים ומעניקה לבתי הדין הרבניים את הסמכויות להחליט בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה.
אני אדם מאמין ומסורתי, ואני חיה לרוב על פי ההלכה היהודית, אבל ברור לי לגמרי שברגע האמת אני אבחר להתחתן מחוץ לרבנות. האם אלה יהיו נישואים אזרחיים או הלכתיים? להכל יש היום פתרונות, אבל מה שבטוח זה שזה יהיה חופשי ונטול כבלי שליטה חיצונית.
האנשים היחידים שצריכים לקבוע מה קורה באהבה שלהם זה אלה שבתוך מערכת היחסים: זוגית, משולשת, חד מינית, פוליאמורית או אי מונוגמית – בסוף זו החלטה של כל אדם ואדם מול האנשים שאיתם הוא מנהל מערכת יחסים. לא בפיקוח ממשלתי, לא בפיקוח רבני, ואפילו בלי שליטה של ההורים ובני המשפחה.
ואסיים במילים משירו של עברי לידר "ביום שמש יפה" בהקדשה ליובל ולכל מי שרוצה לחיות באהבה בדרך שלו: "האהבה שלי שקשה בשבילכם/ היא טובה בשבילי/ אז היום/ אני לא נותן לה ללכת".
