בואו נודה על האמת, אנחנו מדינה אמידה לכל הדעות. יש תקציב להכל, רק צריך להשתמש בו בתבונה. כן, אני יודעת שזה הרגע שבו כולם חושבים על ראש הממשלה ה"גנב" (תבחרו מאיזה צד פוליטי), על מערכות מושחתות ובזבזת בעיקר לאינטרסים של האליטות. אולי יש ממש בדברים האלה, אבל זה לא מדויק.
בישראל של 2019, כמעט כל האוכלוסייה מחוברת לרשתות החברתיות מהסמארטפון שמחזיק כל אזרח, ושאינו אזרח, במדינה. התל"ג לנפש גבוה. האבטלה נמוכה. יש לנו אופציה לרכוש בזול מאוד מוצרי צריכה בסיסיים ואפילו מותרות הן כבר אינן מותרות- כשמדינה שלמה לא מפסיקה לטוס, גם לא בחגים. התחרות, בשמיים, בים (ומעבר לו) ובקרקע, הובילה לירידת מחירים משמעותית בכל האספקטים של חיינו.
לא בחורה "שבעה" או "דשנה" כותבת את הטור הזה. שפחתכם הנאמנה עובדת מגיל 14 כדי לספק לעצמה מותרות שנערה בגיל הזה רוצה מבלי להקשות על ההורים (פאוזה מהטור להדגיש שגם בימים הכי קשים, ההורים שלי לא החסירו מאיתנו דבר, אבל נערה לפעמים רוצה עוד). עניתי לטלפונים במוקד; מילצרתי; עבדתי במכון יופי בניקיון ותוך כדי הצלחתי להוציא שני תארים ולשכור דירה לבד. איך? פשוט! תכנון נכון והרבה מודעות וערות למצבי.
ולא, אני לא מנותקת מאוכלוסיות הרווחה במדינה. מלבד העובדה שהתנדבתי שנים ב"בית הגלגלים", עבדתי במשרד הרווחה במשך כמעט 3 שנים. הכרתי את שולי החברה, גם כשאסור היה לפרסם. אני יודעת על כל עוולה ועוולה מתוך המערכת ומתנהגת עימם כאילו אני מחוץ למערכת, בחמלה, באנושיות וברגישות. גם כאן התוודעתי לעובדה שתמיד יש תקציב, רק צריך לשתף פעולה. השרים שעבדתי מולם תמיד הצליחו להוציא מראש הממשלה תקציבים לניצולי שואה ממדינות המגרב; לסלי מזון; למענקים ללימודים עבור חד הוריים; להסעות לתלמידים בחינוך המיוחד ואפילו להעלאת שכרם של עובדי משרד הרווחה, שאחוז גבוה מהם היה מקבל אבטחת הכנסה (השלמה להכנסה הנמוכה מאוד שלהם).
מנכ"ל המשרד בזמנו היה יוסי סילמן. בראיון הראשון שלו לדה-מרקר אמר שאין בישראל ילדים עם בטן נפוחה מרעב. האמירה הזו זיכתה אותו בהרבה לעג וביקורת מהציבור ובעיקר מהעיתונאים. הרי מה ידוע לנו? שיש קשישים שחיים בזוהמה, לא מעט מהם ניצולי שואה או לוחמים במערכות ישראל. ידוע לנו שיש ילדים שאין להם עם מה ללכת לבית הספר או מה לאכול אחריו. ידוע לנו שאמהות חד הוריות עוברות גיהנום כשהבעלים לא מוכנים לשלם מזונות ובכלל – תקרות הביטוח הלאומי לא מאפשרות לצאת לעבוד, כי אזי תפסיד את הקצבה שלך (דין נכה כדין חד הורה).
וכל זה עצוב ונכון, אבל זה לא אומר שזה לא בר פתרון. יש תקציב! גם את הגרעון שנוצר מהבחירות המוניציפאליות והארציות (והחוזרות) השנה, אפשר לכסות מבלי להכאיב לנו בכיס. מה נדרש? שכל משרד (כולל הכנסת) ייקח אוויר ויוותר על משהו השנה. על טיסות לבכירים. על מכרזים גבוהים מדיי. על קמפיינים מיותרים בתקשורת. על כלי כתיבה יקרים יתר על המידה. על הדפסות של נייר. על תשלום למפלגות (שעד עכשיו חושבת שמדובר בחקיקה חצופה לכל הדעות, ושוב, לא חשוב מאיזה צד פוליטי אני).
הבחירות בעוד שבוע וחצי. לא חשוב מה תהיה התוצאה, כולי תקווה שהמפלגות יידעו לא רק ליצור קואליציה חזקה עבור העם (כל העם, לא רק חלק ממנו), אלא גם לשתף פעולה בפן הכלכלי לרווחת התושבים. ידוע לנו שאנחנו, כציבור, נצטרך לעשות וויתורים כואבים אחרי השנה הקשה הזו, אבל האם גם המפלגות שלנו יידעו לעשות את זה?
