זה אף פעם לא יהיה מספיק. להסביר רק פעם אחת איך להכין אורז. או איך מפעילים מכונת כביסה. או איך הוקמה המדינה. או כמה זה 9 כפול שליש. או מה זה סקס (והריון ומחלות מין). או כמה נהיגה מסוכנת אם לא זהירים וקשובים. או כמה הרסני שיימינג ברשתות החברתיות. או כמה המורה החדשה של היום, יכולה להיות המנטורית שלך מחר. זה אף פעם לא מספיק.
אתם שולחים אותם לבית הספר, אחרי חודשיים של פורענות ומחסור בשגרה (ואולי גם בחוקים). אתם שולחים אותם רק לחודש אחד לפני שהטירוף של החגים מתחיל. אתם שולחים אותם פעם ראשונה או שלישית או עשירית למערכת החינוך, שמשתנה כל שנה (או כל קדנציה). אתם שולחים אותם למקום שבו המוח שלהם ייפתח, בתקווה שלא הראש ממכה כלשהי.
אתם שמחים שהחופש נגמר, אבל בלב כבד מקווים שהוא לא ייפצע או שהיא לא תיפגע. שלא יעשו עליהם חרם. שהם באמת ילמדו משהו ולא ילכו בדרך הרעה. אתם ממש מקווים שהם לא יהיו הקורבנות, אבל גם לא הבריונים. אתם מקווים שלא תשכחו אותם ברכב. ואתם מקווים שהם יסלחו לכם שיצאתם לדרך עצמאית עם העסק או לעבודה עם 9 שעות בלתי נגמרות שדורשות בייביסיטר או כמה שעות עם השכנה המבוגרת.
זה אף פעם לא יספיק. אתם תמיד צריכים להיות שם בשבילם. גם אם חזרתם מאוחר מהעבודה; גם אם עברתם יום קשה; גם אם אין לכם כלים להתמודד עם מה שהיום שלהם יוליד. אתם צריכים לחבק אותם, לעזור להם ולעזור לעצמכם לעזור להם. לקבל את כל המידע ולהיות מספיק מעורבים (אך לא בצורה תלותית ואובססיבית) כדי שהם ירגישו בנוח לספר לכם. לשתף אתכם. לתת לכם להיכנס לתוך עולמם המורכב והמסובך.
עולם שלא כולל רק את אבא ואמא וסבתא או האחים. עולם של ילדים נוספים בכיתה, דעות שונות, רקע שונה, מצב סוציו-אקונומי שונה, חוגים שונים. ילדים שמגיבים שונה לאותה סיטואציה. שמדברים ברמות שונות. שחושבים אחרת. לפעמים אחרת מכם.
ועליכם להיות פתוחים לרעיונות החדשים שלהם. למה שהם מביאים איתם מבית הספר. לכאב כמו לשמחה. ולהבין שהם עושים הכל, אבל הכל, כדי לרכוש ידע ולהיות טובים, אבל גם לשרוד בתוך העולם המשתנה של התבגרות, צמיחה וגדילה. עולם שדורש הרבה תשומת לב והקשבה.
אז תזכרו שזה אף פעם לא מספיק. לא מספיק רק להתעניין ולחזור להיות בניידים שלכם. לא מספיק הודעת וואטס אפ עבשה. לא מספיק לראות מה הולך להם בפרופיל בפייסבוק. לא מספיק לדעת שיש להם מבחן או עבודה להגיש. לא מספיק רק לדעת את השם של החבר/ה שהם הולכים אליהם. לא מספיק רק לרחרח בבגדים שלהם.
תיצרו איתם חוויות. תהיו חלק מהתהליך. תשחררו אותם לדרכם, אבל תדאגו תמיד שיחזרו הביתה לאוכל חם, חיבוק ומילה טובה. תנו להם חופש, בעיקר חופש דעה וביטוי, אבל גם הציבו להם גבולות. תבקשו לדעת ואם הם לא מספרים? שחררו ותבהירו שאתם שם בכל מצב. תהיו ההורים שלהם, לא סתם המבוגר האחראי. כי זה אף פעם לא יספיק.
