אין ספק שהשבוע החולף היה לגמרי השבוע של הנשים. התחלנו אותו מעט אחרי שחגית משה נבחרה ליו"ר הבית היהודי, המשכנו עם בחירתה של ח"כ מרב מיכאלי ליו"ר מפלגת העבודה (וזינוק קל בסקרים), תמיכה יוצאת דופן בעיתונאית אמילי עמרוסי, עורכת מהגיהנום במאקו ומם אחד של ידוענית ללא חלון.
נתחיל דווקא בקורין גדעון. אין ספק שהסטורי שלה עיצבן אותי מאד, בעיקר אחרי שראיתי באיזה חדר היא שהתה ואיזה טיפול העיד מנהל בית היולדות באיכילוב שהיא קיבלה. אני לא חובבת שיימינג כלל ובשנים האחרונות אני עושה הרבה מאמץ להימנע ממנו (בעיקר כשזה פוגע בפרנסה של מישהו אחר), אבל יותר מהסטורי של גדעון עיצבנה אותי תגובת חלק מהנשים בפיד שלי (חלקן, כמוני, לא חוו בכלל לידה בחייהן).
מה שקומץ הנשים שבחר להגן על גדעון עשה זה לתרץ את התנהגותה כ"הורמונאלית". במשך שנים על גבי שנים נשים ניסו להדוף מילים כמו "היסטריה" או "מחזור" או "הורמונאלית" מהלקסיקון שמאפיין אותן. כל מנהלת בארגון, כל מפקדת בצבא, כל חברת כנסת- שנייה אחת של עצבים או התלהמות ו"זה ההורמונים" או "הנה, הגיעה התקופה הזו בחודש". לכן צרם לי כל כך שגם ליולדת הטרייה ייחסו את הסטורי הנורא ל"הורמונים". נכון, היא כתבה בעצמה "סערת רגשות של אחרי לידה" בהתנצלותה (המוצדקת), אבל אותן נשים שהגנו עליה כתבו "הורמונאלית" עוד לפני הסולחה המתוקשרת. לא בדיוק השירות הכי טוב לנשים, חברות.
עוד בענייני נשים, בסוף השבוע פורסמה כתבה ב"מקום הכי חם" על צליל הופמן, עורכת ערוצי הסלבס במאקו. בכתבה הביאו עדויות של עובדים ועובדות תחת הופמן, שהתלוננו על התעמרות בעבודה. ממש עדויות לא נעימות לקריאה. כמי שעבדה מרבית חייה הבוגרים תחת נשים בוסיות, אני חייבת לומר שאני מבינה את החוויה. מלבד אחת, אני לא זוכרת בוסית שלא הייתה קשוחה איתי עד כדי מתעמרת: זרקו עליי עיתונים, השפילו אותי ליד עובדים אחרים וביאסו לי את יום העבודה. את כולן עזבתי, אבל את רובן הערכתי בסוף: הן לימדו אותי להיות האישה העצמאית שאני היום (כולל איך לא להתנהג לעובדים שיהיו לי בעתיד). זה לא אומר שזה בסדר. אף אחת, לא חשוב כמה היא נאבקה להגיע למעמד שלה, לא צריכה להתעמר בעובדים ובעובדות שלה. גם אף אחד.
כמה ימים קודם לכן, פירסמה העיתונאית והפובליציסטית אמילי עמרוסי פוסט קורע לב על הפיטורים שחוותה בחודש האחרון. מיד כל השותפות בקבוצות נשים החלו לפרשן את המצב. הייתה מי שהגדילה ראש וכתבה פוסט תגובה: "כל עוד לא חזרת בך מעמדותייך הדרקוניות נגד העובדות שמטפלות בילדים שלך במקומך… ולא כיבדת את זכויותיהן… אין שום תוקף לתלונה שלך על יחס דומה שקיבלת ממעסיקייך". כאילו שאם אמילי עמרוסי מאמינה בקפיטליזם ושוק חופשי, אזי הפיטורים מוצדקים ו"מגיע לה". מכאן כולן הפכו להיות הדוברות לענייני כלכלה. חייבת לומר שדי שמחתי לראות נשים שמתעסקות בענייני רווחה וחברה מתחילות להבין פתאום בימין כלכלי וגישות סוציאל-דמוקרטיות, שכן זה כל השנים נשכח מהמצעים הפוליטיים בריצה הנכספת לכנסת.
בסוף, חברות, לא חשוב מה דעותיו של אדם- אסור לנו לדרוך עליו כשהוא למטה. בטח כשמדובר בפיטורים ללא עילה מוצדקת למראית עין (גם אם יש קיצוצים בעיתון, אמילי עמרוסי היא מהאנשים שמביאים קהל יותר מהקולגות שלה).
ונחזור לפוליטיקאיות, שבאופן פרדוקסלי (שכן פוליטיקה הפכה להיות מילת גנאי), חיממו לנו את הלב והקפיצו את הגאווה הנשית: חגית משה ומרב מיכאלי. שתי נשים שחרכו כותרות על בחירתן. שתי נשים שאופיינו כמאחדות במחנות שלהן. מיכאלי, בערב אחד, החזירה את הסומק ללחיים של מפלגת "העבודה", נכנסה לסקרים כמי שעוברת את אחוז החסימה ואפילו הובילה מועמדות רבות לרוץ לרשימה בפריימריז ביום שני.
אומרים שאין דבר כזה "פרסום שלילי". ובכן, יש משהו באמירה הזו. נכון, אנחנו, הנשים, לא אותו הדבר. כשמקדמים מישהי אחת לפרונט זה לא מעיד על כולנו- לטוב ולרע. אבל יש משהו בעובדה שאנחנו כבר לא ממש נסתרות מעיני כל. אנחנו מסוקרות. אנחנו במירוץ. מחשיבים אותנו. סופרים אותנו. אנחנו חשובות מספיק שיכתבו עלינו. אנחנו חשובות מספיק שיקשיבו לנו. לרגע אחד קט, לא התעסקו רק בגדעון סער, או בבני גנץ או בנתניהו (אם כבר, ברעייתו והמעבר שלה לבית אחר). לרגע קט אחד היינו רק אנחנו בפרונט. וזה אומר הכל.
