רציתי לכתוב את הטור שלי על העונה האלימה של "האח הגדול" והמסר שלה לילדים צעירים (שמשום מה, הורים מרשים להם לצפות בתוכן הרדוד הזה, ולפעמים גם בערוץ של ה24/7, שאינו מסונן). אבל התאונה בסיני, בה קיפחו את חייהם שני מדריכי הפנימיה ב"בויאר", שינתה לי את התכניות.
לפני כחודש וחצי חזרתי לבית הספר בויאר. פעם ראשונה מזה 18 שנים- אז סיימתי ללמוד שם. קרוב ל20 שנים לא רציתי, וגם לא היה לי צורך, לחזור לבית הספר שבו הייתי אומללה יום אחר יום. ועד הבוגרים של בית הספר קיבל החלטה לקיים את "יום הבוגר" ולהביא כמה בוגרים שירצו בפני התלמידים. גם אליי פנו.
התלבטתי קשות אם ללכת ולהשתתף ב"חוויה". בסוף הבנתי, שכמו שהתמודדתי עם "שדים" אחרים מעברי, כך אני צריכה לעשות כאן. נכנסתי בשער שהכרתי כל כך טוב, אבל הכל היה נראה ממש זר ולא מוכר. לקח לי הרבה שעות להיזכר במקום הזה. דמיינתי אותו שונה.
הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לקיר השמות של הנספים מבית הספר. שני ואוהד היו שם. שני אביצדק ז"ל נרצחה באוטובוס קו 32 בדיוק לפני 20 שנים. אוהד קלאוזנר ז"ל נרצח בלבנון השנייה, בדיוק לפני 18 שנים. שתי לוויות, מתוך 7 ש"זכיתי" להיות בהן עד גיל 20. שניהם למדו איתי באותה כיתה אליה חזרתי ביוני האחרון.
בעקבות ההרצאה שלי העליתי פוסט ופנה אליי אבא של אחד התלמידים שסיפר לי שבנו, ארבל, רוצה להיות בתקשורת והיה שמח ללמוד את התחום. לקחתי אותו מתמחה לקיץ. נער מבריק ומקסים ומלא אמביציה. ממש הזכיר לי אותי בגילו.
ביום חמישי נתבשרנו על התאונה בסיני בקבוצת של ועד הבוגרים. ארבל סיפר לי שמדובר במדריך שלו בפנימייה. פתאום חזרתי לשם. 20 שנים אחורה. לעדכון ששני נרצחה, אחרי שיום שלם חיפשו אותה בין הפצועים. לרגע הזה שבו השכבה התאגדה בכניסה לבית הספר והרכזת שלי דיברה איתנו. מילים מלאות האשמה, אבל חסרות תוכן. כמה כעסתי עליה באותה עת.
יצאנו אז לחופש הגדול וכשחזרנו, אף אחד מהצוות כבר לא היה לצידנו- לא המנהלת שהתחלפה, לא המחנכת או הרכזת שעזבו ויועצת חדשה הגיעה. כולם חשבו שאחרי החופשה הנהדרת, נחזור לבית הספר עם כוחות מחוזקים ונשכח שלצידנו ישבה ילדה מדהימה עם עיניי איילה כחולות שמחבל חיבק חזק ועלה איתה השמיימה.
בקבוצת הוועד של הבוגרים כבר עידכנו שעובדות סוציאליות יגיעו לבית הספר ביום שישי ושכל התלמידים, גם מהפנימייה, יוכלו להגיע ולדבר על המוות של מדריכיהם האהובים. הצעתי גם אני עזרה לקיים מעגלי שיח. זה היה לי כל כך חסר כשאני למדתי בבויאר. שום עובדת סוציאלית לא באה לדבר איתנו. לאף אחד לא ממש היה איכפת. הייתי לבד והיינו הרבה חברים ביחד, לבד.
זו הייתה תקופה אחרת, אז. כבר כשחזרנו מהלוויה של שני, על הגשר המחבר בין הגבעה הצרפתית לפסגת זאב, הרגשנו רעד ושמענו פיצוץ. מתחתנו היה עוד פיגוע שגבה חיים מקורבנות ארעיים. חיים עמוסי טראומה וחרדה וכאב. ובדידות נוראית.
שלחתי הודעה לארבל והשתתפתי בצערו. הצעתי לו לכתוב את מה שהוא מרגיש בטור דעה. שיפרוק את הכל על הכתב, שלא יסתיר כלום. שישתף. רציתי להיות בשבילו, כפי שרק שנים אחר כך היו בשבילי. אסיים את הטור בקטע מדברי ההספד שכתב למדריך מתן לוזון ז"ל: "פתאום, משום מקום ההודעה נופלת עלינו. שכבה שלמה שאיבדה את אחיה הגדול. אנחנו המומים, לא יודעים מה לעשות. איך נתקדם מכאן? אנחנו יכולים לחזור להיות מה שהיינו? לא יודעים. אבל זה אכן קשה. לראות את הסטורים הבוכים של כולם בזמן שאתה לא מעכל את זה שהוא איננו. התקבצנו חבריי העיר אשר נמצאים בשכבה וישבנו. ישבנו ודיברנו. העלנו זכרונות ממתן ומה הוא היה בשבילנו. בשבילי הוא לא היה סתם מדריך. הוא היה חבר. אדם להתייעץ איתו, לצחוק איתו, לדבר איתו. ואני לא מתייפייף, המון ריבים ופיצוצים ורגעים של עצבים כי בתור אדם עם סמכות אתה יכול להיכנס איתו לריבים לא מעט פעמים. אבל קשה להאמין. למרות כל הריבים והמחלוקות, אי אפשר שלא לבכות. שלא לרצות לראות אותו או לעבור איתו עוד פעילות אחת. אחת. איך נתקדם מפה אה מתן? איך אפשר לדמיין את השכבה שלנו בלעדייך?"
