האמת היא שלא מצאתי נושא אחד להישען עליו כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה. כל כך הרבה דברים קורים מסביבי שמחייבים התייחסות: טרגדיות שפוקדות ילדים ותינוקות (שריפה, טביעה או שכחה במכונית); משבר הנאום של ביבי בחגיגות ה-70 והקליפ "הללויה" שיזם משרד התרבות בהשתתפות השרה והמנכ"ל ויצר כותרות.
נתחיל במשברים של חגיגות ה-70. חה"כ יולי אדלשטיין מסרב בתוקף להשתתף בטקס הדלקת המשואות שבו ינאם גם ראש הממשלה. מדובר, בעיניי, בהתקטננות מרגיזה מצד יו"ר הכנסת. אם בן גוריון היה בחיים לא היה ספק בכלל שהוא צריך לנאום שכן הוא הוביל את ישראל להישגים משמעותיים. גם אם כמעט מחצית מהמדינה נהנית לבקר את ראש הממשלה, אי אפשר להתעלם מההישגים הכבירים שמדיניותו הובילה את מדינת ישראל בעשור האחרון, בעיקר ביחסי החוץ שלה (שהם בעצם הסיבה לכך ששרת התרבות מעוניינת שהוא ינאם- ראשי מדינות מכל העולם שמגיעים לשמוע אותו נואם). יעשה נכון יו"ר הכנסת אם יבלע מעט מגלולת האגו שבידו ויתפשר.
בעניין דומה, הקליפ המושלם של "הללויה" לא מפסיק להתנגן אצלי בנייד. אין ספק שמדובר בביצוע מרגש ובתוספת בית חדש שפרט על מיתרי לבי. בלי הגזמה. כשצפיתי בו לראשונה פיספסתי את נוכחותה של שרת התרבות ומנכ"ל המשרד. דווקא מכל הציקה לי העובדה שמוצגת בו ילדה אתיופית אחת בין כלל האנשים הלבנים בקהל (בעיניי היה מקום ליותר ייצוג לעדה), אבל מכיוון שהוא רץ אצלי מספר פעמים נתקלתי, גם אני, בשניהם בקהל. אומר את האמת, לא רואה בעיה בנוכחות של שניהם בקליפ, אבל כיוון שאת מירי רגב ולא לאה פדידה – במקומך הייתי עושה הכל ויוצאת מגדרי להנמיך את האש והלהבות סביבי ולא ללבות אותן. אפשר לנהל דברים גם אחרת ולא להעכיר את האווירה לכל עם ישראל, שלא כולו בחר "הליכוד" בקלפי.
אבל יש דברים יותר חשובים להתעסק בהם מ"למי יש יותר גדול" בחגיגות ה70. בשבועות האחרונים נהרגו כל כך הרבה ילדים ותינוקות על חוסר תשומת לב וזה חורה לי. אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף הורה, אבל בשורה התחתונה נאבדים כאן ילדים על פארש- שריפה ממשחק מסוכן עם גפרורים; טביעה באמבטיה ושכחה נוספת במכונית. אני פונה אל כלל ההורים, אבל גם למי שלא ונמצא בסיטואציה של אחריות כלפי ילדים של אחרים- בואו נעשה מאמץ כביר למנוע את האסונות האלה בכל מחיר. עזבו את הניידים וכל הסחות הדעת, כי כל ילד כזה הוא עולם ומלואו וכאב לב להורים. בואו נהפוך את התקופה החמה לתקופה נעימה, לא תקופה של אסונות.
כאן אני חייבת וידוי. איך שנכנס חודש מרץ ומכריזים על בואו של האביב אני נתקפת פאניקה. יש אנשים שנהנים מהחמימות הקלה, מהניקיון והחדשנות, אבל אני? אני לא! אני מתחילה להתנשף בכבדות, לנזול מהאף (מה"אלרגיות") ולהסגר במיטה. מה לעשות, אני ילדה של חורף! תנו לי גשם בלתי פוסק, ברד מכאיב כזה בעורף ושלג שלג שלג. כן, אני קצת יותר אלזה וקצת פחות מואהנה. גם בעיניי חורף יותר רומנטי- מה עדיף? להירטב מעט מטפטופי גשם ולקבל חיבוק מפנק או לאכול ברחשים עם הגלידה ולהחזיק ידיים מיוזעות? שיהיה לכולנו אביב קל.
