שמעתם את החדש של נועה קירל ועומר אדם? לא? גם אני לא. הייתה לי היתקלות של 30 שניות עם הידיעה על החידוש ל"תקווה", כולל טעימה, וזו הספיקה לי כדי לקבוע שאני לא אכנס מרצוני לשמוע את הגרסא המלאה. מצטערת, ילדים מוצלחים, הפעם לא הצליח לכם.
הדואט הכושל, שזכה גם לביקורות בהתאם, מוביל אותי למחשבה שאולי הדור הנוכחי לא באמת מצליח לייצר משהו אמיתי משלו. המוסיקה מותאמת טכנולוגיה בלבד וכך יוצא שבמצעדי השירים, זוכים טראקים שחוזרים על עצמם – כדי שיתאימו לסרטונים ויראליים בטיק טוק- המדד החברתי האחרון.
העולם מתקדם, אין ספק, ורוב הסיכויים שגם דור הסווינג או הרגאיי לא ממש התחברו לרוק הבועט של שנות ה90, אבל אם נגמרו השירים היפים לחדש ובחרנו ב"תקווה", אזי אבדה תקוותנו. ושאני לא אתחיל לדבר על "מועבט".
זה ממש מבאס אותי, כי אי שם, במגמת מוסיקה, יושבים נער או נערה בני 15, שקיבלו את כלי הנגינה הראשון שלהם- אורגן או גיטרה קלאסית- והם מחברים שירים בהשראת מוסיקה טובה שאחים שלהם הגדולים הכירו להם, או ההורים המגניבים, ובא להם להקים להקה או לצאת סולו, אבל בכדי להתפרסם באמת הם צריכים לעשות סרטוני הומאז' מדובבים ל"אחד העם 1" או ריקודים מוזרים עם תנועות שהושאלו משפת הסימנים.
אבל בואו ניישר קו- אני אומנם מהדור של SWEET CHILS O' MINE או "רעש לבן", אבל יש לי חיבה עזה לנועה קירל ועומר אדם. הם חבר'ה צעירים, עם קול אדיר, שעובדים קשה מאוד ומצליחים לייצר חלומות עבור הדור שצעיר מהם. האם הם מודל לחיקוי? לא חושבת, אבל הם בהחלט השראה להצלחה.
אם כך, מה בער לשני זמרים מוצלחים, עם להיטים חוצי גבולות והופעות בינלאומיות, לחשוב בכלל להסכים לבצע גרסא אחרת לשיר ההמנון של ישראל? אני מבינה שהמדינה צריכה תקווה אחרי תקופה ארוכה של אסונות ובשורות לא קלות, אבל אני בטוחה שמעריציהם של אדם וקירל, שחיכו שנים לדואט ביניהם, חשבו יותר על בלדה בסגנון NO AIR או NEED YOU NOW ולא על "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה". מה שנקרא- פחות.
אם לומר את האמת הייתי בטוחה שהקורונה תביא איתה גל של שירים מוצלחים ולהיטים מטורפים. כאלה שקהל שר בהרמוניה בצורה מלאת רגש. כאלה שיעיפו לי את המוח כשאני באוטו או שוטפת כלים. שירים עם מילים שיחדרו ללב ויגרמו לי לחשוב "וואו, בול". בתחום הזה נחלתי אכזבה.
אני חושבת שמה שהפריע לי יותר בחידוש ל"תקווה" הוא הייאוש שנובע מהחידוש הזה- ייאוש מחוסר אחדות, חוסר מעוף, חוסר יצירתיות. חוסר. נקודה. אולי זו בדיוק הנקודה בהוצאת חידוש לשיר- הציניות הנובעת ממנה. אולי מדובר בפרודיה מכוונת להוכיח כמה אנחנו תקועים במדינה (חברתית/ כלכלית/ מדינית- מחק את המיותר) ואיזה ערך יש להמנון שלנו, אם אנחנו לא מסתדרים או מסכימים בינינו.
טוב, אולי עפתי רחוק מדיי, אבל אני בוגרת מגמת ספרות.
תראו, אני לא מבקרת מוסיקה ולא רוצה להיות. אני בחורה נוסטלגית שאוהבת אולד סקול ושומרת פינה בלב לשנות ה90 (המוסיקה הטובה ביותר, נקודה). לכן לא אוכל להיות אובייקטיבית מדיי כשזה נוגע למוסיקה בימינו. ועם זאת, מוסיקה תמיד הייתה לי מקום מפלט. ברגעים הכי חשוכים- היא הצילה אותי והראתה לי את האור. בכל שיר מצאתי שורה שהצליחה לרומם אותי ולגרום לי להזדהות איתו. לא הייתי רוצה לחשוב שבמקום שיש "התקווה" לא תהיה תקווה למוסיקה. צרו, כתבו, רגשו ובעיקר- עזבו נכסי צאן ברזל בצד. הם לא עשו לכם כלום.
