ביום חמישי האחרון חגגה ישראל את יום העצמאות ה-68. אם תשאלו אותי, מדובר במדינה המורכבת בעולם (כן, גם יחסית לסומליה וניגריה, שבהן יש איזה 300 שבטים ומלחמות אזרחים). שמונה מיליוני אנשים חיים במדינה וכולם פה רבים מי יותר. מי יותר יהודי, מי יותר ישראלי, למי האוכל יותר טעים, למי יש יותר, מי משלם יותר, מי פראייר יותר, מי חי יותר טוב, מי מת יותר טוב, מי איבד יותר, מי הרוויח יותר, מי נפגע יותר, מי אחראי יותר, מי פזיז יותר, מי יישב יותר בכלא, מי יחזיק בשלטון יותר. וכולם צועקים "בי בי". תבחרו "בי". בי.
אנחנו גם רודפים אחרי הרצון להישמע ולהוביל דעה. כולם הפכו להיות אנשי המילה. המילה האחרונה. בשנה האחרונה נחשף בפניי עולם הפייסבוק במלוא מערומיו- חד, נוקב ואולי גם אכזרי. קיבלנו דרור ועצמאות לומר מה שאנחנו רוצים, על מי שאנחנו רוצים, איפה שאנחנו רוצים. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין דיבר בדיוק על כך בנאום המרשים שלו בטקס יום העצמאות (שנכנס, לטעמי, לרשימת ה"יפים והנכונים" של הטקסים בישראל. הרבה בזכות הנאום הזה): "המתחים המאפיינים אותנו, שלעיתים הם בריאים, חרגו לא אחת מגבול הטעם הטוב. חופש הביטוי הנרחב- נשמת אפה של הדמוקרטיה- התאפיין לא פעם בשיח פוגעני. ההתבטאויות – הלכו והקצינו: מגזר כלפי מגזר, דעה כלפי דעה ותפישה כלפי תפישה".
וכולנו חושבים שאנחנו חופשיים, אבל האמת היא שאנחנו בכלא. בתוך לופ מחשבתי שבו אם אני לא נכתב- אני לא קיים. כולם צריכים לדעת במה אני מאמין (או לא מאמין), מה אני חושב, באיזה צד אני. ולהכל גם יש תימוכין וסימוכין. הנה- אתה בעצמך כתבת. הנה- תצלום שלך עושה כך וכך. הנה- ריאיון שנתת. הכל חקוק באבן האינטרנט. ארכיון של דעות ומעשים- מבלי יכולת להתחרט או לשנות כיוון. תעמוד מאחורי המילים שלך. בלעדיהן אתה חצי בנאדם.
ולאור המחשבות האלה התחלתי לתהות בעצמי מדוע נכתבה המילה "עצמאות" כפי שנכתבה. הרי בתוכה שוכנות המילים "עצם" ו"מהות"- שתי מילים שאחריהן אנו תרים כל הזמן כמדינה, כחברה, כמשפחה וכבודדים. עצם ומהות. זה המרדף האמיתי שמסתתר מאחורי המעשים שלנו. כולנו כל כך רוצים להיות נוכחים, קיימים ושתהיה לנו איזו משמעות בעולם. אם לא נגיב, לא נכתוב, לא נאמר- אז כנראה הצד השני לא ישמע. עצמהות.
ניסיתם פעם לחשוב אם היינו מנסים להקים מדינה היום, בעידן של ימינו? מישהו היה מעלה פוסט "בואו נקים מדינה". לפי מספר העוקבים שלו היו מתחילים לייקים. חלק היו מסמנים "לב". חלק פרצוף "כועס". מהפרצוף ה"כועס" היית מתעלם – "הם מקנאים שאני חשבתי על זה קודם"; "פארטי-פופר"; "עוכרים". ואז היה מתחיל מבול של תגובות "אני בעד"; "רעיון מעולה"; "בדיוק חשבתי על זה בעצמי"; "יאללה"; "סבבה". והיו את הסקפטים: "לא יודע, ניסו את זה ביוון- לא הלך להם מי יודע מה, הם במצב על הפנים" ומישהו יענה לו: "דווקא תראה את צרפת וגרמניה- סיפור הצלחה" ומישהו יזרוק "אנטישמים יימח שמם".
ואז מישהו היה משתף את הפוסט. ועוד מישהו היה משתף את הפוסט. ועוד אחד. ועוד אחד. חלקם רק משתפים, חלקם גם חולקים תובנות "תותח"; "זה רעיון"; "לא יקום ולא יהיה. על גופתי". ועל כל שיתוף כזה היה מתפתח דיון. ועוד אחד. ואחרי שהיו 10K לייקים ולמעלה מ-400 שיתופים – הפוסט היה נעצר. כי זו דרכם של פוסטים- הם הופכים להיותNOTIFICATION יבש מעולם רחוק של יום האתמול (או לפני 6 שעות).
ואני בכלל לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם להרצל, בן גוריון (בנג'י), אחד העם או ז'בוטינסקי הייתה קבוצת וואטס אפ משותפת. אוי לכמות החפירות והוויכוחים. הם בחיים לא היו מסכימים על כלום. היה חזון, הייתה רוח, אך לא הייתה עצמהות. דמיינו: איזה חלום להיות בקבוצת וואטס אפ כזו. מדינה אולי לא הייתה יוצאת משם, אבל מה שבטוח הם היו קוראים לה "עם אחד- מדינה אחת".
