"אצלנו כל יום הוא 'יום הזיכרון"

הצטרפתי לביקור מיוחד בכפר האקולוגי של להקת המחול 'ורטיגו' בעמק האלה הפסורלי אשר הפך בחודשים האחרונים לחוות חוסן שמטפלת בחיילים שעברו טראומה במלחמה.
דביר לוי (23) סיפר לי על המראות הקשים בעת שנקלע למארב בלב ג'בלייה. שם גם נפצע.
אבישי קאפח (43) חזר מצולק מהלחימה הקשה באל בורייג'. עם סדנאות מחול, תנועה וליצנות רפואית הם לומדים 'לגעת בכאב' וגם לצחוק עליו.
דביר לוי באימון בוקר בחוה

בוקר אביבי בכפר האומנות האקולוגי של להקת המחול 'ורטיגו'. דביר לוי (23) עורך תרגילי תנועה וריקוד עם אחת הרקדניות של הלהקה. לרגע קט אפשר לחשוב שהוא חלק מהלהקה עם הרפטואר העשיר. כמה שבועות לפני, לוי, חייל מילואים בהנדסה קרבית נקלע למארב קשה של חמאס בלב ג'באלייה שם הוא נפצע פיזית ונפשית: "הייתי בתוך 'פומה' (טנק שהוסב לצרכי הנדסה קרבית)" הוא נזכר ברגעים שלא מרפים ממנו, "היינו בתנועה מבצעית ואז חטפנו RPG מאחור וירי מנשק קל מקדימה. אחרי שעתיים של אירוע כאשר הנשק שלי לא עבד וחלק מהחיילים קפאו על מקומם, היה שלב שלא ידענו מה אנחנו עושים עם עצמנו". הוא היה שם בתופת ללא גיבוי, מרגיש נטוש כשלצידו רופא וחובש, "תוך כדי האירוע אנחנו גם נאלצים גם לטפל בפצועים שמורכבים מאתנו. כל זה קורה שלא הרחק מאתנו יש מארב נוסף על טנק אחר".

בסופו של דבר הוא הצליח להחלץ משם שבור ופצוע: "חזרתי הבייתה לירושלים, עם תיק על הגב וחוסר אמון טוטאלי באנשים, במקום שבו אני נמצא. וגם הייתי מרוסק פיזית בגלל כל מה שהיה וראיתי". לוי שוחרר זמנית על סעיף נפשי והוא קיבל את הזדמנות חייו כאשר המליצו לו בארגון נכי צה"ל להגיע 'לחוות חוסן' שנפתחה לפני שלושה חודשים בכפר האומנות של להקת 'ורטיגו' בעמק האלה הפסטורלי.

החווה הזו היא חלק ממיזם פורץ דרך ושאפתני שמתבסס בחודשים האחרונים בכל הארץ אשר יהווה רשת של 40 חוות חוסן שיהיו 'כיפת ברזל של הנפש', "אנחנו מתכוננים לצונאמי של 40 אלף חיילים שישתחררו מהצבא על סעיף נפשי" מסביר סא"ל שרון גרינקר, איש עסקים שהחליט לפני 15 שנים לרתום את כישוריו למען חיילים עם פוסט טראומה, "בשבעה באוקטובר קמתי והרגשתי שכל השנים הללו הכינו אותי לרגע הזה". אומר גרינגר שכבר ייעץ לאוקראינה ורוסיה בנושא וגייס לעזרתו את האלוף במיל' וח"כ לשעבר אייל בן ראובן כדי לתכלל את הפרויקט, "הרעיון שלנו זה הקמת מרכזי טיפול קבוצתיים לחיילים משוחררים מהצבא כדי לטפל בהם מיידית. פה הם עוברים תהליך עיבוד ושיקום. יש לנו הצלחה שעומדת על 60% של פוסט טראומטיים שחוזרים לעבודה. זה נתון שלא קיים במקומות אחרים". כרגע ישנם 40 חוות שהוכשרו לכך מצפון לדרום ורק ארבעה מתוכם מוכרים על ידי אגף השיקום.

סדנת ליצנות בחווה

במלחמה הוקמו לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים מתחמים עם צוותים לטיפול בתגובות קרב בסמוך לאזורי הלחימה בעוטף. במידה והטיפול לא היה מספק החיילים הופנו למלש"ע – מרכז לשיקום עורפי שמורכב מפסיכיאטרים וקב"נים במילואים. אחרי תקופת מה החיילים חוזרים ליחידה או מופנים לועדה רפואית וזו קובעת את מידת חומרת הפגיעה,
מנתונים של אגף השיקום עולה כי החל מ-7 באוקטובר נקלטו באגף השיקום 7,209 פצועות ופצועים חדשים. כ-30% מהם, 2,111 פצועים, פיתחו תגובות נפשיות שונות, לכ-60% מאלו שפיתחו תגובות נפשיות (1,267 פצועים) הפציעה הנפשית היא הפציעה העיקרית. הצפי של האגף הוא קליטה של עוד 8000 פצועים עד סוף השנה, אלו מספרים שאגף השיקום מעולם לא התמודד עמם, רק לשם השוואה – במלחמת יום הכיפורים היו 7251 פצועים. משום כך הוחלט באגף על מדיניות מקילה ודחיית כל הועדות הרפואיות למשך (חוץ ממקרים קשים שדורשים טיפול בהתאם) שנה מה שלמעשה פתח את השורות כמעט לכל חייל שהשתתף בלחימה.

באגף השיקום הבינו את חשיבות החוות הטיפוליות (כנראה בהשפעת החוות שנפתחו לניצולי הנובה) והם כרגע מכירים בתשע חוות כאלו ובעתיד יצטרפו עוד זאת בנוסף לשלל הפתרונוות שמציע האגף לפצועים.
נחזור לדביר לוי שלוקח חלק יחד עם עשרה מטופלים בתוכנית השיקום בחוות החוסן של ורטיגו, "אני זוכר תרגיל שעשינו באחת הסדנאות, שבו צריך לסמוך אחד על השני. אני לא מכיר שם אף אחד ולך תסמוך על מישהו שיש לך את הבעיות שלך עם עצמך. ואז הגיע רגע היה שבו פשוט הרפתי וזה גרם לי להתחיל לשנות את הגישה".

הקבוצות מגיעים שלוש פעמים בשבוע.בתשע בבוקר מתכנסים לארוחת בוקר. שיחה עם עובדת סוציאלית. ואז הם מדלגים בין סדנת תנועה לסדנת רכיבה על סוסים. מפגש עם ליצן רפואי, "גם את הדבר הנורא ביותר הוא יודע להכיל, לנרמל ואז לצחוק על זה", מספר אחד החיילים. בסדנתSE (שיטת Somatic Experiencing ) הם לומדים לגעת בחוויה הקשה דרך תנועה, "דרך התנועה מוציאים את כל הלחץ שנשמר בגוף" אומר לוי.

שמואל שגב (37) תושב הבקעה. נשוי פלוס ארבעה משרת כבר 19 שנים כמפקד במג"ב באזור יהודה ושומרון.אירועים מסוימים להם היה עד במהלך המלחמה הציתו אצלו זכרונות רדומים 'שאסף' במהלך שירותו, "במהלך המחלה הייתי קם בבוקר, מפזר את הילדים וחוזר לישון שוב. אשתי שלא הייתי מחליף איתה מילה מלבד צעקות וריבים שכנעה אותי להגיע לכאן. כרגע ההישג שלי זה לקום בבוקר. והתמריץ שלי הוא להגיע לפה. אפילו עצם הנוכחות כאן יש לה משמעות. היום אני מסוגל לדבר עם אשתי. אני אפילו מתרגל טאי צ'י בבית אחרי שעברנו סדנה של זה". שגב שמגיע מאווירת עבודה קשוחה שלא לומר מצ'ואיסטית לומד לשתף ולהעריך רגעים קטנים: "בשבוע שעבר קניתי גוש חימר וישבתי עם הבנות שלי בחדר. משהו שלא עשיתי מזמן".

אבישי קאפח אלון (43), אב לחמישה מירושלים. התגייס לשירות מילואים כפראמדיק לוחם. בפעילות מבצעים באל בורייג' הוא נפצע מירי נ.ט: "אחרי הפציעה הייתי יכול להעביר יומיים – שלושה מבלי להוציא מילה מהפה בבית ופתאום אני יכול לנהל קצת שיחות. נותנים לי פה גלגלי עזר. אני חושב שדווקא בגלל שמדובר באנשים שאני לא מכיר אז אתה מאפשר לעצמך להיות פגיע יותר. אנחנו בתקופת החגים הלאומיים, אבל אני לא צריך את יום הזיכרון כדי לזכור – אני לא ישן מרוב שאני זוכר".

לחווה מגיעות גם קבוצות של חיילים שאינם מוגדרים עם פגיעה נפשית אך עומס החוויות מצריך אותם לסוג של ונטילציה ועיבוד. הצטרפתי לקבוצה כזאת של 30 חיילים צעירים מהנח"ל שרק השתחררו וכבר קבלו צו מילואים לעוד ארבעה חודשים בלב עזה. הם משחקים 'בחבילה עוברת' וכל אחד צריך לומר משהו על חבר שהיה איתו: "רציתי להודות לך" פונה אחד מהם לחברו לפלוגה שיושב ממולו, "על כך שלמרות שיכולת לא עזבת אותנו בימים הרעים". חייל אחר מודה לחובש, "היית שם בשבילנו כאשר אברהם נפל בקרב". אחר פונה לטבח: "תדע לך, הקוסקוס שלך החזיק אותי". המפקד פונה לפקוד שלו ומברך אותו : מעריך אותך על זה שהייתי אתנו גם בשחורות ובדיכאון, נשרטת ולא הלכת". המנחה שלהם מסבירה לכולם: "יצאתם עכשיו מעזה והמוח שלכם מכויל למשהו אחר. יכול להיות שחלק מכם יסבלו מחלומות לא נעימים, אכילה רגשית וזה בסדר".

האלוף איל בן ראובן ולצידו שרון גרינקר

האלוף במיל', אייל בן ראובן מסתובב בין הקבוצות השונות כמו אב חומל ומקשיב ומפציר בהם לשתף ולדבר: "בדור שלי לא הכרנו את הדברים הללו. לא היה מקום לעיבוד ודיבור על החוויות הקשות. היה גם את עניין המצ'ואיזם, 'מה אני לא ישן בלילה בגלל המלחמה'. אני אומר לאותם צעירים: החוויות שתעברו במלחמה, אתם לא תיפרדו מהם. אני עצמי לא נפרדתי. המלחמות שעשיתי אני זוכר אותם וכן לעיתים אני מתעורר בלילה וחושב על זה. זה קורה לכולם אבל היכולת להמשיך בחיים היא דבר מרכזי ולמזלנו אפשר לטפל בזה היום. ארגון נכי צה"ל החליט בהחלטה תקדימית לפתוח את שורותיו לכל חייל שמצהיר שהוא נפגע. אנחנו היום צריכים לעשות את כל מה שניתן כדי למנוע מהם ליפול אל המחלה. לא עשינו זאת במלחמות עבר ויש לי חברים מהפלוגה שהם נפלו לבור הזה 35 שנים לאחר המלחמה. יש לי פקודים שלי ממלחמת לבנון הראשונה ששנים עברו עד שהבנתי מה שיש להם. היום אנחנו רוצים למנוע את זה"
האלוף בן ראובן ריכז את סוגיית הטיפול בנכי צה"ל בדו"ח שפרסם אשר היווה תשתית לרפורמת 'נפש אחת' שמוביל מאז משרד הבטחון. אבל המלחמה הזאת תפסה אותו כמו רבים בהפתעה: "מצאתי את עצמי פעם ראשונה 'בלי טנק ובלי מפה" הוא נזכר כאשר בתחילתה לקח על עצמו להכשיר את כיתות הכוננות בצפון: "היום למזלנו הם נמצאות במקום אחר ממה שהם היו בתחילת המלחמה ואוי ואבוי לנו אם היו תוקפים אותנו גם בצפון.העסק היה מפורק שם לגמרי".

הנושא השני למענו התגייס הוא הטיפול הכוללני בבעיות הנפש של החיילים: "החיילים עוברים מלחמה שונה לגמרי ממה שאנחנו עברנו. אני נלחמתי ביום כיפור והגדוד שלי הושמד. ואני עברתי חוויות מורכבות לכן אני אומר שמה שהחיילים עוברים היום בעזה קשות לא פחות, אם לא יותר מאשר מה שאנחנו עברנו בעיקר בהיבט של החיבור בין אזרחים שלנו ושל האויב. אנחנו נלחמנו מול צבאות, אתה עולה לעמדה צריך להשמיד את הטנק. היום החיילים נמצאים בסיטואציה שונה לגמרי: הלחימה היא ב 360 מעלות סביבך. לחץ נוראי. מראות הרס, חורבן וריחות. באחת ההמלצות לדו"ח שהוצאתי היה כתוב שצריך ליצור בית לאומי לסוגיית הלומי קרב. יש חיילים שגם לא יכולים או לא רוצים לדבר על זה לכן נולד רעיון של חוות החוסן כבר לפני ארבעה חודשים. היינו צריכים להיות היום עם עשרות חוות ואלפי חיילים. אנחנו לא שם. כל יום שיש חייל ששוחרר מסיבה נפשית ולא טופל אנחנו נשלם עד זה בריבית דריבית עוד שנים קדימה לכן הזמן פה הוא קריטי. יש חוות שהוכרו וישנם עוד עשרות חוות שמחכות בתור להכרה. אני כועס על זה אבל אנחנו בתהליך תיקון".

החזון של בן ראובן היא לפתוח את החוות עבור כל חייל שהשתתף במלחמה: "אני רוצה לתת מענה גם לחיילים שהשתחררו מהצבא על סעיף נפשי וגם כאלו שהשתחררו ופתאום אחרי שבועיים נפלו לבור שחור. אלו הן גם חוות מניעה".

טלי ורטהיים רקדנית עבר ומהמייסדות של להקת המחול 'ורטיגו' מודה שהיא לא דמיינה אי פעם סיטואציה מעין זו: "הייתה לנו קבוצת חיילים שהגיעה היישר מאזורי הקרבות לסדנת, 'צלילים מרפאים'.חששנו שתהיה ציניות והאם הם בכלל יתמסרו לזה ? ואז קרה פלא – הם נשכבו כולם ושיתפו פעולה בצורה מדהימה. ניצלתי את הרגע הקסום והצצתי. ראיתי 40 חבר'ה עם כלי נגינה שונים ואני חושבת לעצמי בשום סטואציית עבר של מדינת ישראל לא הייתי מדמיינת אוכלוסייה צעירה כל כך מגוונת שכולם כאחד מתמסרים לתרפיה באמצעות תרגילי 'קונטקט' או כשהם יוצרים 'כדורי אנרגיה' ומוסרים אחד לשני. הם למדו שפה חדשה ועוד יומיים הם יהיו בעזה והשקט יוחלף בלחץ וקולות נפץ. אני חושבת שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי שבו כולם הפכו להיות 'ספוג' נקי מרבב בגלל הצרה המשותפת לנו. מבחינתי זאת הזדמנות של תיקון עולם. ואני ראיתי זאת במו עיני רק באסה שזה קורה כשאנחנו עם הגב לקיר".

 

 

 

תגובות

להשאיר תגובה