בימים האחרונים המילים "הפרדה מגדרית" מצאו עצמן פופולריות ברשת ובתקשורת. כל כך הרבה דעות הופנו לנושא, אף אחת לא חד משמעית וכולן צודקות. ביום-יום אנחנו רוצות להתנהל עם גברים, לצד גברים ולפעמים-במקום גברים. אנחנו רוצות שוויון מגדרי בעסקים, בכלכלה, בביטחון, בספורט ובפוליטיקה – דרישה מוצדקת לכל הדעות-אבל כשנכנסות לעובי הקורה, כמו בכל תחום בחיים בישראל, מגלים שלא הכל שחור או לבן.
אפשר וצריך לשאוף לשוויון מגדרי ולהצלחתן של נשים במרחב הציבורי, כל עוד מבינים שיש בקרב הנשים האלה גם שוני. שוני דתי, חברתי, תרבותי, עדתי וכיוב.
כשהכישורים לשוויון מגדרי מסתכמים בשכל מבריק, אנחנו לגמרי יכולות להתעלות על גברים. אין ספק בכלל שנשים הן מנהלות דגולות, אקדמאיות מבריקות וראויות ביותר לכהן בתפקידים רמי מעלה בכל מקום ובכל תפקיד.
ומה קורה כשנכנסים לתפקידים פיסיים? כאן הדעות חלוקות.
נכון להיום, ספורט נשים לא מתוקצב או מסוקר כראוי. התקשורת והכנסת דנו בכך, בעיניי, לא מספיק. לאחרונה, ניסו בעולמות הכדורגל והכדורסל להשתתף בקמפיינים למניעת אלימות כלפי נשים, או לעודד נשים להיבדק לסרטן השד, אבל אפילו ארגוני הנשים הבינו שכדי לעורר מודעות צריך להשתמש בקבוצות הגברים ולא הנשים (ניסיון דומה עשינו בשנה החולפת עם קבוצת כדורסל נשים להעלאת מודעות לסרבנות גט, השפעה זעירה מאוד, גם תקשורתית).
יש שיגידו כי נשים וגברים יכולים לשחק יחד, אבל אני מאמינה שלא מדובר בפתרון ריאלי. פיסית אנחנו שונות, ותהא שחקנית הכדורגל הטובה בעולם, אף אם היא תצליח לנצח את מסי, עדיין הגוף שלנו לאורך זמן עובר שינויים פיסיים והורמונאליים שישפיעו על המשחק ואם לא על המשחק-על התפקוד היומיומי.
הטור הזה, בטח כבר הבנתם, נכתב כשאני צופה בגביע הכדורגל העולמי-המונדיאל. ממזמן לא מדובר בחגיגה גברית (למרות הבדיחות ברשת שעדיין משמרות את הסטיגמה הזו). בקהל יש המוני נשים וכמובן שאם ייבחן נתון המגדר ברייטינג-נראה עלייה ממונדיאל למונדיאל.
כן, חברים וחברות, כבר ממזמן לא צריך להסביר לנו מה זה נבדל. ועם זאת, ברור שצורם שמקבילתו המגדרית של המונדיאל-מונדיאל הנשים-לא מקבל פרומיל זמן מסך או סיקור תקשורתי כמו הגביע שבו משחקים רק גברים. מה שמדבר פה זה כסף. בדיוק כמו שאנחנו זוכות ל"מס וורוד" על התכשירים שלנו, כי אנחנו קהל שבוי, כך הצליח המונדיאל לשמר רווחים מצופי המונדיאל: בירה (כמשקה הבינלאומי), חטיפים מלוחים ומסכי וידיאו ענקים. אם כלל נשות העולם (וכן, גם בגברים) יתכנסו כך במשחקי המונדיאל הנשי (חסכתי לכן חיפוש-קיץ 2023), אני בטוחה שיהיה לכך סיקור נרחב בתקשורת ומבצעים ופרסומות בעולם הצרכנות, שידורים בפאבים ועוד ועוד. זה בידיים שלנו.
עוד מקום שהיה מקובל שיש בו הפרדה מגדרית הוא צה"ל. נכון להיום, היחידות מופרדות, אבל כבר ביוני האחרון נשקל בצה"ל להכניס נשים ליהלו"ם, 669 ולחטיבות החי"ר השונות (זאת בעקבות עתירה של נשים לבג"ץ). לעניות דעתי, מדובר בטעות. היחידות לא צריכות להיות מעורבות ולו רק בשל השילוב הראוי בצה"ל. אני מאמינה שניתן לפתוח יחידות במקביל לאלו של הגברים, אבל כמי ששירתה בצה"ל בתפקיד תומכת לחימה, עם כוחות גברים בשטח ובסביבה, מדובר על אתגר גדול מאוד לשני המגדרים.
אני חוזרת שוב להבדלים הפיסיים ולשינויים ההורמונליים. כמו כן, יש לנו מנעד רגשי ואסטרטגי שונה ועלינו להשתמש בו ככוח ולא להסתירו מתוך מטרה להיראות ולהיות קשוחות יותר. אני גאה בכל לוחמת בצה"ל, אבל יודעת שאי אפשר להשליך את הרצון והשאיפה של אחוזים בודדים מהחיילות, לאלו של האחרות. בנוסף, אי אפשר לעודד גיוס חרדים לצה"ל ואחר כך לכפות עליהם נשים ביחידה שלהם. גם כאן צריך התאמה תרבותית וחברתית. אני יודעת שהנחת המוצא היא שהדרישה של החרדים לא הגיונית, אבל בעיניי היא מאוד הגיונית ויש לכבדה.
ואם בחרדים עסקינן, אני רוצה לסיים את הטור בנושא ההפרדה המגדרית באירועי תרבות וכנסים. הדיון השבוע חידד את השוני בגישות בפמיניזם. פמיניזם שחושב שהוא רק של סוג אישה אחת, כושל בתפקידו. בכירה בעולם הזה ממש אמרה את המשפט "אין לי שפה משותפת איתן" – עם נשים שבעד הפרדה מגדרית. זו אמירה קשה ומקוממת. אם לא בשיח, אז איפה נשפיע ונגשר בינינו?
גם כאן, מוזר לקרוא להעלאת השמעת נשים ברדיו ובמופעי תרבות, אבל כשנשים דתיות רוצות לקיים מופע מול נשים, מתוך אמונתן, אז פתאום השיח סגור ואין נכנסת. גם לנשים דתיות מגיע לרקוד, לשיר ולהנות במופעי תרבות. עלינו לתמוך בזכותן הזו ולהיות גב עבורן.
אסור לפחד מהשונה, ההפך, צריך לראות איך בזכות השונה, אנחנו מצליחות להוביל יותר ויותר מהלכים למען כולן. הפמיניזם מגיע בכמה שמלות וחליפות, אין צורך למקם אותו רק במקום אחד בציר הענק והמגוון שבו.
