שנים לאחר שאבדו את זהותם היחודית, קהילת הצוענים הנרדפת של ירושלים מנסה להחזיר 'עטרה ליושנה'

רבים לא יודעים אבל בתוככי מדינת ישראל ישנה קהילה אשר נחשבת כמיעוט המודר והמופלה בישראל עד כדי כך שאנשים נמנעים במגע עמם בדומה לכת הטמאים בהודו. קהילת הצוענים (יש לומר 'הדומארי') הקטנה שחיה בעליבות בשכונה בתוך חומות העיר העתיקה מנסה בשנים האחרונות הרבה בזכות פועלה של אישה אמיצה במיוחד בשם אמון סלים להחיות מחדש את תרבותם הנשכחת מאז שהם נטמעו בחברה הערבית המקומית

לעזרתם התגייסו בין היתר ד"ר נירית שלו כליפא, אוצרת תרבות חזותית שדולה פנינים ארכיוניים הקשורים לקהילה. כך גם האתנו – מוזיקאי ירון צ'רניאק שהקים עמותה שמשמרת מוזיקה דתית עתיקה של מיעוטים נרדפים בעולם ואיך כל זה קשור לכנסיית עמנואל בירושלים שם נערך השבוע כנס בנושא

איתן אלחדז ברק

לא רבים יודעים אך בתוככי חומות העיר העתיקה בירושלים בשכונת 'באב אל חוטה' חיים כבר קרוב למאה שנים כמה אלפים בודדים של 'צוענים' שהגיעו לכאן לפני כ 200 שנה ובמזרח התיכון הם בעלי היסטוריה של 800 שנים עת יצאו למסעם מהודו אלו קרויים 'הדומארי' להבדיל מאנשי 'רומא' – צוענים שהגיעו ליבשת אירופה והם קצת יותר מוכרים.
הצוענים הם קהילה נודדת אך החל מתחילת המאה הקודמת חלקם הגדול חדל לנדוד והם הפכו ליושבי קבע. הם גם זנחו את עיסוקיהם המסורתיים כמו חרשי ברזל, בדרנים ומנחשי עתידות. בחיצוניותם, בשפתם ובמנהגיהם, הם דומים מאוד לשכניהם הערבים. הצוענים חיו באזור ירושלים במאהלים או בצריפי פח. לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, העבירה אותם ממשלת המנדט לתוך העיר העתיקה ומינו תחתיהם את המוכתאר – מנהיג מקומי שמייצג אותם אל מול השלטונות.

מאז הם חיים בשכונה במין בידוד חברתי ובתחתית הסולם החברתי: "אנשים מתוך החברה הערבית לא מזכירים אותם, לא מתחברים איתם, לא נוגעים בהם. זה דבר שלאנשים קשה להאמין שבכלל בישראל יש נידוי בדומה לכת הטמאים,שאנחנו מכירים מהודו. וכך זה עד היום בשילוב בחברה ובמערכת החינוך" מספרת ד"ר נירית שלו כליפא, אוצרת וחוקרת של היסטוריה חזותית בישראל ('מכון יד בן צבי')  ומי שחברה לאמון סלים כדי לעזור לה במלאכת התיעוד והשימור: "זוהי חברה שבה יש אחוז נשירה גבוה מבתי הספר ולכן זוהי קהילה שיש בה אחוזים גבוהים של אנאלפבתיות, הגברים הם עובדים ניקיון, כי כבר לא ניתן לעסוק באותם מלאכות מזדמנות בחיי הנדודים. זו קהילה שהייתה גם מקבצת נדבות בשנים עברו. למעשה זו קהילה שהיא כל כך מוחרגת כך שאין לה שום פלטפורמה לצמוח ממנה. הדבר הזה מתחיל להשתנות במאה העשרים. קודם כל מאז שיש רשויות כך אפשר לסמן את תקופת המנדט כאשר הם מכניסים את כולם לשכונה בתוך העיר העתיקה, אבל אז הם יצרו גטו של פשע וניוון ובערות. השכונה הזאת הפכה למקום שהוא מוקצה. אט אט מתחילים יחידים לפרוץ את המעגל הקשה הזה ובולטןת בהובלה של התהליך הן דווקא נשים נשים מתוך הקהילה ובראשם אמון סלים. צריך להבין אלו נשים צועניות נדחקו אל התחתית החברתית. והסיפור של אמון הוא באמת פורץ דרך והיא אפילו לא תמיד מבינה עד כמה המהלך שלה אמיץ . היא אומנם הקריבה את חייה הפרטיים והיא לא הקימה משפחה שלה ובהיותה משכילה ועצמאית היא מאתגרת את הממסד המקומי בראשות המוכתאר. מבחינתם היא ממוטטת את הסדר הישן ויש פה גם עניין של סמכויות".

אמון סלים (בגיל 40 פלוס) נולדה וגדלה בשכונת הצוענים 'באב אל חוטה' לצידה שני אחיותיה ושלושת אחיה "עוד כשהייתי ילדה קטנה בת שבע, החלטתי שאני לא אקבץ נדבות כמו שאר בני העדה שלי. ידעתי שאני רוצה להיות אשת עסקים ולעשות משהו עם עצמי". בניגוד לרבים מבני הקהילה שחיים על קצבאות ועבודות דוחק מצבם של משפחתה של אמון היא סביר משום שאביה עבד כשומר במשרד הפנים: "מצד אחד לא היה חסר אוכל ובגדים, אבל כמובן שהכל היה בצמצום".

הם חיו 11 מבני המשפחה בצפיפות בחדר אחד לצד הסבתא שחייתה בחדר סמוך. בימים שיכלה היא מכרה שתייה ומזכרות לתיירים ברובע המוסלמי והפכה לסוחרת ממולחת כאשר ידעה לזהות את התיירים וארץ מוצאם כך גם למדה את האנגלית שלה.אביה קצת פחות התלהב מעניין שבתו עוסקת בגיל צעיר במכירות ולא פעם היא נעשנה בשל כך
לפני כעשרים שנה היא הקימה עמותה לשיפור מעמדם את של הצוענים בירושלים מהלך פורץ דרך בכל המזרח התיכון שמונה כמה מיליונים של צוענים. דרך העמותה יחד עם שותפים יהודים היא הקימה מרכז לתעסוקה בשועפט ומטרה נוספת ששמה לעצמה הוא שימור המורשת והתרבות כמו גם השפה שנעלמו עם השנים

נירית שלו כליפא מוסיפה: הקהילה ואמון סלים חיים במתח רב. הם חווים נידוי ולעג מצד הקהילה הערבית-מוסלמית שבתוכה הם חיים (אמון מספרת שפעם היא הזמינה חברה מבית הספר לביתה וכשהיא שמעה שהיא 'נאווריה' כלומר 'מלוכלכת' כינוי גנאי שדבר בצוענים החברות בניהם הסתיימה) ומצד שני קשה להם להשתלב ולהתקדם כי ההרגלים המסורתיים הפנימיים מקשים. אמון מנסה גם לגבש את הנשים ועורכת להם סדנאות ללימוד רקמה מסורתית. חשוב להבין זו חברה שהיא מעין 'פרה היסטורית' אינה כותבת את סיפורה בעצמה ולכן בעיסוק ופיתוח במלאכות קדומות -חדשות, היא יוצרת את המסורת ושואבת אליה לא רק מהסגנון הערבי המקומי אלא גם מקבלת השראה מקהילות צועניות בכל רחבי העולם".

כדי לשמר ולשחזר את התרבות הנכחדת של הצוענים הירושלמים יצאה ד"ר כליפא למסע בילוש היסטורי– תרבותי שכלל חיטוט בארכיונים משפטיים מימי האימפריה העות'מאנית ומימי המנדט הבריטי שם היו נוהגים לקנוס צוענים על כי עסקו ברוכלות ובהפרעה לציבור.

כדי לגלות את הקולות מן העבר ולשחזר את המורשת המוזיקלית התגייס לטובת העניין המוזיקאי והחוקר לירון צ'רניאק שם שיצר קשר עם צוענים בירדן כדי ללמוד את המוזיקה שלהם שדומה לזו אשר נוגנה בחוצות ירושלים. צ'רניאק הקים את קרן מורשה שתומכת במיעוטים בעיקר בארצות מוסלמיות שנמצאים בסכנה כדי לשמר את המורשת המוזיקלית היחודית להם. כך יצר קשר עם מוזיקאים איראניים: "יצרתי קשר עם נוצרים ובני דתות אחרות שחיים באיראן והם אינם יכולים באופן חופשי ליצור ולבצע את המוזיקה שלהם.הם חיים במחתרת והם יכולים בפלטפורמה שלי לפרסם את המוזיקה שלהם וזה כרוך גם בסיכון מצידם. זו דרך חתרנית והיא נעשה מתחת למשטר. ואני מנסה לשמור ולהחיות מסורות נשכחות בעזרה כספית או תמיכה טכנית כיצד להפיק".

צ'רניאק פנה לזקני הקהילה אך לדאבונו הם כבר לא זוכרים את השירים עליהם גדלו. בירדן לשם הגרו כמה מבני הקהילה אחרי 67' הווא מצא צוענים שזוכרים שירי ערש אותם הוא מתרגם בעזרת בלשנים ואוצר בארכיון יחודי: "אני חושבת שמה שגרם לי לצאת למסע הזה" אומרת סלים, "זו העובדה שמגיל מאוד צעיר חוותי דחייה ואפלייה מצד החברה הסובבת ותמיד ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי והקהילה אליה אני משתייכת והבנתי שאני צריכה לגלות מחדש את הכוחות שלנו ואת התרבות והמורשת שלנו כדי שכולם יכירו בזה והנה היום לאחר יותר מעשרים שנה זה מתחיל לקרות".