כשהנכד של האדמו"ר והאחיין של ח'ומייני ישנו באותה המיטה: הסודות של מלון צפניה

בלב שכונת כרם אברהם החרדית, בין סמטאות אבן צפופות, מסתתרת פנינה היסטורית שמסרבת להיכנע לזמן. ביקרנו במלון צפניה – המקום שבו אם שכולה הפכה אבל לבית לחיילים, שבו נזרק רימון רסס שלא התפוצץ, ושבו כל קיר, חנוכייה ורהיט עתיק מספרים את הסיפור הישראלי-ירושלמי המורכב. מסע אל ירושלים של מעלה, ושל מטה

איתן אלחדז ברק

הכניסה לרחוב צפניה בירושלים היא כמו מעבר במנהרת זמן. ההמולה של שכונת גאולה ומאה שערים, על הניגונים, הצעקות והצפיפות שבה, נעצרת בבת אחת כשחוצים את מפתן דלת העץ הכבדה, שלצידה קבוע בקיר האבן תבליט אריה מוזהב ומרשים, שומר סף דומם להיסטוריה שבפנים.

בחוץ – שנת 2025, המהומה הישראלית המוכרת. בפנים – שקט של מוזיאון, ריח של עץ עתיק ותחושה של קדושה חילונית. "אתה דורך על היסטוריה," לוחשים הקירות. ולא סתם היסטוריה, אלא כזו שמכילה בתוכה את כל הפרדוקסים של ירושלים: חרדים וחילונים, חיילי צה"ל ומהפכנים איראנים, טרגדיות משפחתיות ותקומה לאומית.

את פניי מקבל אסף גלעדי, דור שלישי למייסדים. הוא צעיר, נמרץ, אבל מדבר ביראת כבוד של מי שנושא על כתפיו מורשת כבדה.

עדשה אל העבר: סיור בין אוצרות המלון

ההליכה במסדרונות המלון היא חוויה ויזואלית מהפנטת. הקירות אינם סתם קירות, אלא גלריות חיות. על קיר לבן אחד, אני נעצר מול אוסף מרשים של חנוכיות מתכת עתיקות במגוון צורות – חלקן דמויות ספסל, אחרות בעלות גב אדריכלי מעוטר, כל אחת מספרת סיפור של חג אחר. על מדף צר, כנגד קיר ירוק, ניצבת שורה נוספת של חנוכיות, ביניהן אחת צבעונית במיוחד המתארת סצנה תנ"כית, לצד ספרים ישנים המזמינים עיון.

גרם המדרגות הוא מסע בפני עצמו. הקיר המלווה את העלייה מכוסה בעשרות מגשי ונחושת וצלחות מתכת עגולות בגדלים שונים, חלקן בוהקות בזהב, אחרות מעוטרות בדוגמאות ירוקות וכחולות, יוצרות פסיפס ייחודי תחת נברשת מתכת כפרית גדולה המשתלשלת מהתקרה.

בכל פינה ממתינה הפתעה אחרת. על שולחן עץ מגולף מונח רדיו עתיק עשוי מתכת כהה, בעל חוגה עגולה גדולה, שריד לימים שבהם החדשות והמוזיקה בקעו ממכשירים בעלי נוכחות. מבעד למפתח דלת, נגלה שעון אורלוגין עץ מפואר ועתיק, ניצב בגאון על קיר לבן, מטוטלתו נעה בקצב מרגיע. ליד אחד החלונות, משתלשלת מהתקרה מנורת עששית יפהפייה, עם אהיל זכוכית לבן ובסיס קרמיקה צבעוני ומעוטר, בעוד שעל אדן החלון עצמו מונחים חפצי נוי מסקרנים, ביניהם כלי לאתרוג מפליז ועליו חרוטות מילים בעברית, ומיכלים דמויי ביצה בגווני ירוק.

גם חדרי האירוח אינם דומים זה לזה. באחד החדרים, על רקע קיר ירוק, ניצבת מיטת מתכת שחורה, ומעליה תלויים שני לוחות נחושת אובליים גדולים ומרשימים עם תבליטי דמויות, ולצידם צמד פמוטי קיר לבנים ועדינים. חדר אחר, בעל קירות לבנים ופס צבע סגול-צהוב בתקרה, מציע שתי מיטות יחיד מסודרות, כורסה כחולה, ומראת טואלט גדולה בעלת מסגרת עץ עתיקה המשקפת את האווירה הרגועה.

החזון של הפחח והחלוצה

כדי להבין איך נוצר האוסף האקלקטי הזה, צריך לחזור ל-1930. ירושלים העברית הייתה אז בחיתוליה. יצחק גלעדי, האינסטלטור והפחח הראשון של העיר, ואשתו יוכבד, אישה שנודעה באומץ ליבה, החליטו לתקוע יתד בשכונת "כרם אברהם". השכונה, שנועדה לפועלים עבריים, הייתה קרקע בתולה של חלומות ציוניים.

"סבתא יוכבד לא דמיינה מלון בוטיק," מספר אסף. "היא בנתה בית למשפחה. אבל היא הייתה יזמית בנשמה. היא ראתה את 'מלון הגליל' הסמוך מצליח, ואמרה: 'למה לא אני?'." בנחישות של בולדוזר, החלה יוכבד לרכוש את הדירות בבניין, דייר אחר דייר. בשנת 1947, רגע לפני קום המדינה, החלום קרם עור וגידים. אך ההיסטוריה הישראלית, כמו תמיד, התערבה בתוכניות.

האבל שהפך לבית חם

נקודת המפנה הדרמטית ביותר בסיפורו של המלון התרחשה ביוני 1951. בנה של יוכבד, פנחס, נפל בקרבות על הגנת ירושלים בעת שירותו הצבאי. הבשורה המרה יכלה למוטט כל אם, אך יוכבד בחרה בחיים.

"סבתא החליטה לתעל את הכאב לנתינה," מספר אסף, וקולו רועד מעט. "היא הסבה את המקום ל'בית החייל'. במקום לשקוע באבל, היא פתחה את הדלתות לחיילים בודדים ולחיילות שהיו רחוקים מהבית." במשך עשור, המסדרונות שבהם אני משוטט כעת, היו מלאים במדי זית ובצחוק של חיילים שמצאו כאן בית.

הפרק הפרסי: כשאחיינו של ח'ומייני עשה צ'ק-אין

אחד הפרקים המרתקים והבלתי צפויים בתולדות המלון הוא "תור הזהב הפרסי" של שנות ה-70. יוכבד, שמוצאה היה מפרס, ויצחק בעלה, עבדו בשיטת שיווק ייחודית: הם היו הולכים פיזית לתחנה המרכזית, מצוידים באלבום תמונות, ו"צדים" תיירים איראנים שהגיעו לטיפולים בהדסה.

השיטה הזו הביאה למלון אורחים מגוונים, אבל אורח אחד נצרב בזיכרון. "באחד הימים הגיע בחור שקט ומנומס," מגלה אסף. "רק בדיעבד התברר לנו מי הוא היה: האחיין של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני." הסיטואציה נשמעת היום דמיונית: קרוב משפחתו של מחולל המהפכה האסלאמית, ישן בנחת במיטות של משפחה ציונית בלב ירושלים.

רימונים בחדר המדרגות

אך האידיליה לא נמשכה לנצח. בשנות ה-80, כשהשכונה הפכה לחרדית וסגורה יותר, הפך המלון ל"עוף מוזר". המתח התפרץ באלימות. "הם שרפו את הרכב של אבא שלי," משחזר אסף את טראומת הילדות. "ויום אחד, הם חצו כל קו אדום וזרקו רימון רסס לתוך המבנה."

רק בדרך נס הרימון לא התפוצץ. משפחת גלעדי, אותה משפחה שבנתה את השכונה, סירבה להיכנע. הם נאחזו בקירות, בהיסטוריה ובזכותם על הנכס.

הרנסנס: כשגרמנים מחפשים את אלוהים בירושלים

היום, כשאני מביט שוב על אוסף החנוכיות ועל הרהיטים העתיקים, קשה לראות את צלקות העבר. המלון עבר ב-2017 מתיחת פנים שהפכה אותו לפנינת בוטיק.

באופן אירוני, דווקא היום, בלב שכונה חרדית, המלון הפך למגדל בבל. "הקהל שלנו השתנה," מסביר אסף. "היום, הרוב המוחלט הם תיירים נוצרים." כ-15% מאורחי המלון מגיעים מגרמניה, מחפשים את האותנטיות שאי אפשר למצוא במלונות הפאר. הם רוצים להרגיש את ירושלים של מטה ולישון בחדר שבו ההיסטוריה מביטה עליך מכל פינה.

סוף דבר: הניצחון השקט

ביציאה ממלון צפניה, המחשבות לא מרפות. הבניין הזה הוא אנדרטה חיה לעקשנות הירושלמית. הסיפור של משפחת גלעדי הוא הסיפור של הציונות במיקרו-קוסמוס: החזון לבנות, האובדן, היכולת לקום מהאפר, ההתמודדות עם אלימות פנימית, ולבסוף – ההתחדשות.

מלון צפניה מוכיח שבירושלים, אבנים אולי לא מדברות, אבל אם מקשיבים היטב לחפצים הדוממים – לרדיו הישן, לשעון האורלוגין, ולצלחות הנחושת על הקיר – הם בהחלט מספרים את הסיפור המופלא ביותר בעיר.