הצופן הגנטי: "את המודיעין הראשון עשיתי כילד, כששמרתי על הוריי שהאזינו לקול ישראל"

 אומר האלוף (במיל') אהרון זאבי-פרקש מי שהיה ראש אמ"ן. בשנות ילדותו ברומניה הקומוניסטית היה מעורב בקטטות רבות על רקע אנטישמי; בעקבות אחת מהן נעצר אביו ונחקר במשך שבועות # דוד חרמץ שמע ממנו בראיון מיוחד, נתון ביוגרפי שלו שעוד לא נחשף: "יומיים לפני יום הכיפורים 1973 זיהיתי עם חבר שעומדת לפרוץ מלחמה, אלא שהדיון על הממצאים שהבאנו לרמ"ח מחקר מודיעין אוויר נדחה ל-7 באוקטובר – יום אחרי שפרצה המלחמה…" # הוא משוכנע שנתניהו טעה במלחמתו לביטול הסכם הגרעין, "כתוצאה מכך איראן נמצאת כיום מרחק של שנה אחת בלבד, מיכולת של ייצור פצצה גרעינית" 

"אם לא הנחישות והעקשנות של אמא שלי לא הייתי מגיע לׇעולם", אומר האלוף (במיל') אהרון זאבי-פרקש. "אמא שלי התחתנה זמן קצר לאחר השואה. מבחינה גופנית היא הייתה שבר כלי. שקלה שלושים וכמה ק"ג. כשנכנסה להריון, אמר לה הרופא שהיא צריכה להפיל את העובר, כלומר אותי, אחרת היא עלולה שלא לשרוד את הלידה. אבל אמא שלי סירבה. כשנולדתי בעיירה בקליאן שבטרנסילבניה שעברה משלטון הונגרי לשלטון רומני, הגיעו כל היהודים מהסביבה לראות את התינוק הקטן. הייתי מהילדים הראשונים שנולדו לאחר השואה. יהודים ראו בזה פלא – העם היהודי ממשיך. הם לא הצליחו להשמיד אותנו".

זאבי-פרקש מספר שבתום מלחמת העולם השנייה, ביום שחרורה של אִמו ממחנה ברגן-בלזן, היא יצאה אל מחוץ למחנה, כשלה ונפלה לתוך שלולית מים עמוקה. "ושם", הוא אומר, "בתוך השלולית הזו, היא עשתה את חשבון הנפש שלה עם אלוהים. כל הזמן היא שאלה 'למה דווקא אני נשארתי?' על כך לא הייתה לה תשובה".

פעמיים בחייה מצאה האם את התשובה לשאלה ששאלה בשלולית: כשנולד בנה ו-50 שנה בדיוק לאחר אותה לידה, כשעל כתפי התינוק הקטן שלה, ענד רמטכ"ל צה"ל דאז, שאול מופז, דרגות של אלוף. "זה קרה בתום אותו טקס", אומר זאבי-פרקש, "אמא שלי אמרה לי: 'בני האלוף, עכשיו קיבלתי תשובה למה נשארתי בחיים'. כששמעתי אותה אומרת את זה התאפקתי לא לבכות".

באותה שלולית שאלה אמו עוד שאלות: האם היא ממשיכה להאמין באלוהים? האם היא ממשיכה להיות דתייה? והתשובות שהיא נתנה לשאלות אלה היו חיוביות. "ההורים שלי היו דתיים, אבל לא חרדים", הוא ממשיך. "ולמרות זאת אגף שלם במשפחה שלנו הוא חרדי. לאחרונה נפגשתי עם כמה מהם. שאלתי אותם מה ההתעקשות שלהם בתקופת הקורונה להסתכן ולהתפלל דווקא בתוך בתי הכנסת. 'אם נפסיק את התפילות בבתי הכנסת היהדות תיעלם', הם ענו לי. צחקתי כששמעתי את זה. אני יכול להתחייב שהיהדות תשרוד מצוין את ההיעדרות הזמנית מבתי הכנסת, עד שהנגיף ימוגר. אתה שואל מאיפה הביטחון שלי? כי ההורים שלי, דב וחנה, הכירו אחד את השני בזכות העובדה שבתקופתם רוב הזמן הם לא התפללו בבתי הכנסת. אבא שלי גר בעיירה שכנה לעיירה של אמא שלי. בימי חול וגם במרבית השבתות לא היו מספיק יהודים שומרי מצוות כדי לקיים מניין. משום כך בחגים הם הגיעו אל העיירה בה גרה משפחתה של אמי, כדי ליצור יחד מניין מתפללים. ולמרות כל זאת היהדות שרדה ובתי הכנסת לא נעלמו. אלא שבזכות נוהל התפילות שלהם אז, אבא שלי ראה את אמי והתאהב במה שהוא ראה. אחרי מלחמת העולם הוא העביר לה מסר דרך קרובי משפחתה, שהוא מבקש להיפגש איתה".

זאבי-פרקש זוכר מילדותו בית עם זיקה גדולה, יום-יומית, למדינת ישראל. "אחד מזיכרונות הילדות שהכי נחקקו בי היה המטלה היומית שהטילו עליי הוריי כבר כילד קטן, כשהייתי בערך בגיל שש או שבע. בכל יום בשעה 19:45 הם הקשיבו לשידורי 'קול ישראל' לגולה ברומנית. חיינו במדינה קומוניסטית שאסרה לשמוע שידורים אלה והתפקיד שלי היה לרדת לחצר הבית ולתצפת. אם הייתי רואה מישהו זר נכנס לחצר, הייתי רץ הביתה ומתריע. למעשה", הוא מוסיף בנימה משועשעת, "זה היה איסוף המודיעין המשמעותי הראשון שעשיתי בחיים. לא רק שהרגשתי שאני שומר על ההורים שלי, אלא שהיה אסור לי לספר את זה לאחותי שצעירה ממני בארבע שנים, שלא תשתף את חברותיה בגן בסוד המבצעי הזה. מצד אחד הייתי מאוד גאה בעצמי, מצד שני המטלה הקבועה הזו עצבנה אותי".

אחת לכמה זמן לקח אותו אביו לצפות בסרט קולנוע. באותה תקופה של טרום טלוויזיה, הקרינו לפני הסרט בבתי הקולנוע סוג של יומן חדשות ובו סרטוני אקטואליה. "אני זוכר שדיווחו שם על מבצע קדש. הדיווח היה כמובן מוטה נגד ישראל. אבא שלי אמר לי להתעלם ממה שאומרים ולחשוב רק על דבר אחד: המדינה היהודית הקטנה והצעירה כבשה שטח שהוא פי כמה מהמרחק שעשינו בחופש הגדול למקום הנופש שלנו. והמרחק מהבית שלנו לאתר הנופש, היה נראה לי אז, בגיל שמונה, כמרחק הכי גדול בעולם. קשה לי לתאר לך כמה גאווה ציונית הציפה אותי באותה שעה".

#  #  #

זאבי-פרקש זוכר כי שנות ילדותו ברומניה התאפיינו באנטישמיות בלתי פוסקת. "הייתה אנטישמיות קומוניסטית", הוא אומר, "ולצידה אנטישמיות 'רגילה', קבועה, שאפיינה את הגויים נגד היהודים לאורך כל הדורות". כילד, הוא משתף, התקוטט לא מעט עם ילדים שהתנכלו לו בגלל יהדותו. הוא עשה זאת, למרות שהיה זה אולי הדבר היחיד שקיבל מסרים סותרים מהוריו. "אבא שלי עודד אותי לעמוד על זכויותיי ועל כבודי, גם אם זה יהיה כרוך בכך שבלית ברירה מדי פעם אצטרך ללכת מכות. יותר מזה: הוא אמר לי שאם הוא ישמע שמרביצים לי ושאני לא מחזיר, הוא יטפל בזה אישית. אבל אמא שלי חשבה ואמרה ההפך ממנו. היא תמיד ביקשה שאני אבליג, כי אנחנו לא בארץ שלנו".

ההדרכה שקיבל מאביו הביאה עליו – על אבא של זאבי-פרקש – צרה לא קטנה, בדמות מעצר לא צפוי. וכך מגולל את סיפור המעשה בנו: "יום אחד, בזמן היותנו בבית הספר, הטילו על התלמידים להעביר את רעפי הגג ממקום אחד למקום אחר. עשינו 'שורה סינית' וכל אחד העביר לבא בתור את הרעף שקיבל ממי שקדם לו בשורה הארוכה. למזלי הרע עמדתי בין הבן של הכומר לבן של מזכיר המפלגה הקומוניסטית בעיירה. בזמן שקיבלתי והעברתי את הרעפים הם לעגו לי וכינו אותי בשמות גנאי – ז'יד וכיוצ"ב. הזהרתי אותם, אך הם המשיכו. בסוף הפלתי 'בטעות' רעף על הרגל של הבן של מזכיר המפלגה. כמה ימים לאחר מכן דפקו לפנות בוקר על הדלת שלנו ולקחו את אבא שלי. הוא היה עצור כחודש וחצי, נחקר וקיבל שם יחס לא ממש ידידותי. שוטר – שאבא שלי נהג להביא לו מצות בפסח כי זה מה שהוא אהב, למרות שלא היה יהודי – הדליף לו שהרקע האמיתי למעצר היה מה שעשיתי לבן של מזכיר המפלגה".

בטח הרגשת נורא עם זה, אמרתי לזאבי-פרקש. "לא היו לי רגשות אשמה, כי הוריי לא רצו לגרום לי לעוגמת נפש ולא סיפרו לי אז את הרקע למעצר. את זה שמעתי מהם רק כנער, כשכבר היינו בארץ. לא אשכח איך היה חשוב לאבא שלי, בזמן היותו במעצר, לעודד אותנו. הוא הגניב בחשאי פתק באמצעות הידיד שלו ובו הוא כתב לנו: 'אין מצב נואש – יש אדם נואש'". פתק ובו רק שש מילים, אבל בעל משמעות רבה לכל החיים.

לדברי זאבי-פרקש לאביו היה בטרנסילבניה, בבעלות משפחתית, מאגר דלק, אותו הם שיווקו לאזור שאוכלוסייתו מנתה 6 מיליון איש. כך שמצבם הכלכלי היה איתן. עד שב-1948 הלאימה הממשלה הקומוניסטית את המאגר. אביו נשאר לנהל את האתר, אבל כשכיר. בשלהי שנות ה-50, כשאהרון ("בבית הוריי קראו לי ארי") הגיע לכיתות מתקדמות ביסודי, החלו הוריו לחשוש לעתיד לימודיו. "באותה תקופה", אומר זאבי-פרקש, "התקבלו נערים יהודים לתיכונים רק ביחס של 1:5. הוריי חששו שאני לא אתקבל ומשום כך החליטו להגיש בקשה לעלייה. אבי ידע מראש מה יהיה המחיר על עצם בקשת העלייה  – הורדה בדרגה בעבודה. ואכן, מהר מאוד הדיחו אותו מתפקיד הניהול. מדינת ישראל שילמה אז לרומניה, כדי שתתיר יציאה ליהודים שמבקשים לעלות. המחיר היה 2,000 דולר לכל ראש. שנתיים אחרי שהוגשה הבקשה הגיע התור שלנו ועלינו ארצה".

# # #

עם עלייתה של משפחת פרקש ב-1962 היא השתקעה בצפת. בהיעדר חלופה תעסוקתית טובה יותר, החל אביו לעבוד עבודות דחק בנטיעות עצים בקק"ל. הבן הבכור נשלח מטעם עליית הנוער לישיבה החקלאית בכפר-הרא"ה. הלם פער התרבות היכה בו כבר ביומו הראשון. "אִמי שלחה אותי לשם לבוש בקודים אירופיים מכובדים, כיאה לתלמיד שהולך למוסד לימודי בתיכון – חליפה עם שלושה(!) חלקים וכובע ברט. אתה יכול לדמיין לעצמך לבד נער, שמגיע לחבורת נערים ישראלים בפנימייה חקלאית עם חליפה. ובנוסף לזה הוא גם מדבר עברית משובשת, שהיא בעיקרה עברית תנ"כית. אתה מבין לבד שמדובר בנוסחה ודאית ללעג חברתי. וזה מה שקרה. למזלי ניחנתי בכוח פיזי וגם, אל תשכח, הייתי עם מיומנות לא מבוטלת של קרבות רחוב עם ילדים. כך שפתרתי את הבעיה הזו די מהר… ועדיין אני זוכר את הוויכוחים עם אמא, כשסירבתי להמשיך ולהגיע לשם לבוש בחליפה".

די מהר תפס פרקש עמדת מנהיגות חברתית. זה קרה אחרי שהוא וחבריו העולים הוגלו לשולחן מבודד בחדר האוכל. פרקש המריד אותם להחרים את חדר האוכל, עד לשינוי נוהל הישיבה. אבל אז אמר להם לאגור תחילה מזון לכמה ימים. רק כשנוכח שהחבורה שלו תוכל להתקיים, מבלי להתקפל בשל רעב, הם הכריזו על 'שביתה'. מנהיג המרד נקרא בדחיפות לחדרו של המנהל. "דיברתי איתו ביידיש. הוא שאל אותי 'אהרל'ה, למה יידיש?' עניתי שאם הוא רוצה שאדע לדבר עברית, הוא צריך לתת לי ולשאר העולים לשבת עם כולם". כבר למחרת התבצע השינוי.

"בשעות הפנאי שלי חשבתי איך אני יכול לעזור להוריי, שעברו נחיתת מדרגה כלכלית לא קטנה עם עלייתם ארצה. הלכתי לעבוד בכפר ובכסף שהרווחתי קניתי את מקרר החשמל הראשון שלהם. זה היה רגע עם הרבה סיפוק וגאווה אישית. אחרי זה קניתי לאמי תנור ואז אבא אמר לי: 'מספיק! בכסף הבא שתרוויח אני רוצה שתקנה לעצמך מצלמה; דבר שאתה מייחל לו הרבה זמן'. וכך היה".

ב-1966 התכוון זאבי-פרקש להתגייס לצנחנים, אלא שאז קיבל הודעה כי נמצא כשיר למסלול טיס ולכן נדרש להתייצב לגיוס בשדה דב. "עברתי את שלב הטסת הפייפרים, אבל אחרי 14 חודש הודחתי ממגמת טייסת קרב. הציעו לי לעבור לקורס נווטים או לטייסת קלה. סירבתי. באותה תקופה מי שגמר טייסת קלה קיבל, כמובן, גם כנפי טיס, אלא שבמקום מגן-דוד במרכז הכנפיים שמו את האות קו"ף. כלומר, טייס קל. ולא היה לי רצון להסתובב עם כנפיים 'פגומות'. ביקשתי לעבור לצנחנים, אבל אמרו לי שאחרי מה שחיל האוויר כבר השקיע בי אוכל לצאת מהחיל רק על אלונקה".

ההצעה החלופית שהוא קיבל – מודיעין חיל האוויר. בהתחלה שירת בחרמון "לטובת שיפור יכולות איסוף מודיעין בזירה הסורית, בכל הקשור להגנה אווירית", כהגדרתו, ובהמשך ירד לאום-חשיבה בסיני, לטובת מטרות דומות אל מול חיל האוויר המצרי.

#  #  #

הרבה מכירים את סיפורו של קצין המודיעין סגן סימן-טוב, שהתריע ערב מלחמת יום-הכיפורים כי התרגיל שעורך הצבא המצרי הוא הסוואה, ממנו הם יֵצאו למלחמה. זאבי-פרקש חושף בפגישתנו דבר שלא פורסם מעולם: סרן זאבי-פרקש וחברו ליחידה אבנר יפה אמרו ממש – אבל ממש – את אותם דברים לממונה עליהם יהודה פורת, רמ"ח מחקר למד"ן (להק מודיעין חיל האוויר). "הפגישה הדחופה שביקשנו עם הרמ"ח הייתה ביום חמישי, ה-4 באוקטובר, יומיים לפני יום הכיפורים", הוא משחזר. "הצגנו בפניו את הנתונים המטרידים ואמרנו לו שלדעתנו התרגיל הזה הוא הסוואה לקראת יציאה למלחמה. הרמ"ח אמר שהנתונים שהצגנו אכן מדליקים אור אדום, אבל שנמשיך בדיון ביום ראשון הקרוב; כלומר למחרת יום כיפור. שנים לא סלחתי לעצמי שלא דפקתי על השולחן והתעקשתי להמשיך את הדיון באותו רגע. זה לא קרה, כנראה, משום שחצי שנה קודם לכן התרעתי על מלחמה שלא פרצה. רק בדיעבד נודע לי שהמצרים אכן חשבו לבצע כבר אז את המלחמה, אלא שדחו אותה".

זאבי חשש, אם כן, שתדבק בו תווית ה'זאב-זאב', איבד ביטחון, הדיון נדחה והשאר היסטוריה עקובה מדם. "הטראומה שלי ממה שקרה לי, ליוותה אותי לאורך כל השירות שלי: מהיותי בלמד"ן ועד לאמ"ן", הוא אומר. "בתחילת דרכי כראש אמ"ן, ב-2001, באחד מסיורי השטח הראשונים שלי בתפקיד, אמר לי סמל כלשהו משהו שהטריד אותי לגבי התנזים. כשחזרתי ללשכה החלטתי לכנס ישיבה בנושא זה ואמרתי למזכירה שתזמן גם את אותו סמל. 'האלוף', היא הגיבה, 'לא נהוג להזמין לדיונים האלה דרגות מתחת לסא"ל'. זה נגמר! אמרתי לה. אני רוצה, ועוד איך רוצה, לשמוע אותו בישיבה הזו".

הפקת הלקחים שלו עמדה במבחנים קשים יותר, מאשר להתעקש אל מול פקידה שלך, שהיא במקרה מרובעת ומקובעת.

בין השנים 1993-1996 הוא היה עוזר ראש אג"ת (אגף תכנון). במסגרת תפקידו היה ממונה על בחינת פרויקטים, שעלותם מעל 5 מיליון שקלים. באותה עת בחנה מערכת הביטחון אפשרות של רכישת צוללת שלישית מגרמניה. "הרמטכ"ל אהוד ברק קרא לי והורה לי לבדוק את כדאיות הרכישה". אלא שמיד לאחר מתן ההוראה הוסיף ברק, כך על-פי עדותו של זאבי-פרקש, מספר רמזים דקיקים כעובי גופו של היפופוטם: "אהוד אמר לי: 'אני לא ממש בטוח שההוצאה הזו הכרחית. ופרקש אל תשכח גם, שתפקידך בכוח להיות האקסטנשן של המוח של הרמטכ"ל…'"

זאבי-פרקש צלל, כך הוא מדווח, לעומקה של סוגיה. "במסגרת הלימוד את הנושא הצטרפתי לפעילות של צוללת, שביצעה גיחה מבצעית מול ביירות. לאחר שסיימתי את התחקיר שלי שר הביטחון רבין זימן אותנו לישיבה בלשכתו בקריה, בצהרי יום שישי. הוא היה קצר רוח, אולי בגלל היום והשעה. 'אין לנו זמן', הוא אמר. 'צריך לתת תשובות לגרמנים. אהוד תציג בקצרה את הנושא'. הרמטכ"ל הגיב: 'זה נושא של חיל הים – שעמי (איילון, מפקד החיל; ד"ח) יציג'. ועמי אומר בתורו: 'זה נושא שאג"ת חקרו, שעוזי (דיין, ראש אג"ת; ד"ח) ידבר'. ודיין אומר: 'פרקש עשה את העבודה הזו – שהוא יציג'. אני קם ומציג את היתרונות אל מול החסרונות. לאחר הצגת הדברים אני מתיישב ומתחיל דיון. ואז משהו בער בי. שמתי לב שהתחמקתי מהמלצה. ביקשתי מרבין את רשות הדיבור פעם נוספת. קמתי ואמרתי: 'אני מבקש לומר את דעתי האישית. בשל סיבות א-ב-ג-ד אני חושב שישראל חייבת לקנות את הצוללת. או במילים אחרות: אם אנחנו רוצים חיל ים צריך צוללת שלישית; אם מסתפקים במשמר חופים מספיקות שתי צוללות'. רק התיישבתי וכבר קיבלתי פתק מעמי איילון, שידע היטב את עמדתו המתנגדת לעסקה של הרמטכ"ל. בפתק, ששמור אצלי עד היום, נכתב: 'פרקש, חשבתי שאנשים אמיצים יש רק בים. עכשיו אני רואה שיש גם ביבשה'". רבין פסק שיש לרכוש את הצוללת וכולם התפזרו סוף-סוף לחופשת סופ"ש.

#  #  #

מלבד הפקת הלקחים לומר מבלי לחשוש את מה שצריך להיאמר, ראוי לשים לב בסיפור האחרון ליכולת מעניינת שקיימת, כנראה, אצל זאבי-פרקש. בהמשך השיחה בינינו עלה שמו של אהוד ברק עוד פעמיים: בפעם הראשונה – כששר הביטחון בשנת 2001 פואד בן-אליעזר התלבט את מי למנות לראש אמ"ן: את גבי אשכנזי או את המרואיין שלנו. במהלך ראיון שעשה לו שר הביטחון,  מנה זאבי-פרקש שני שמות שיכולים להמליץ עליו. אחד מהם היה אהוד ברק. הפעם השנייה הייתה כשיצא לאזרחות והקים חברת סטארט-אפ. מי שסייע לו לגייס משקיעים ונכנס בעצמו לדירקטוריון החברה היה אותו ברק. לא כל אחד שהיה פועל בניגוד לרמזים שקופים של ברק – או של כל ממונה אחר – היה מצליח לשמור איתו על מערכת יחסים שכזאת.

אבל לא תמיד הפקת הלקחים שנשא איתו זאבי-פרקש ממלחמת יום הכיפורים הצליחה להשפיע על מקבלי ההחלטות. ב-30 באוגוסט 2006, שבועיים לאחר הפסקת האש של מלחמת לבנון השנייה, חשף יוסי עבאדי באתר News1 פרוטוקול של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ממנו עולה כי ראש אמ"ן זאבי-פרקש התריע חודשים קודם המלחמה, כי "החיזבאללה עלול לתקוף ולפתוח בירי ארטילרי". עוד הוא הזהיר, "כי אותו ארגון נחוש עדיין לחטוף חיילים (…) ופיגוע אחד מוצלח כזה, עלול להביא להידרדרות כוללת". גורם ביטחוני בכיר אמר בוועדה כי "למרות שההתרעה של פרקש הייתה מונחת על השולחן, היא לא הצליחה לחלחל לדרגים הבכירים. הרמטכ"ל (חלוץ) וראש הממשלה (אולמרט) בחרו להתמקד בתרחישים אחרים".

בין השנים 1990-1993 פיקד זאבי-פרקש על יחידה 8200 ובמהלכה, כך הוא מעיד "בניתי תוכנית-אב לׇיחידה, שהקפיצה את התקציב שלה בעשרות מיליוני דולרים בשנה". אה, זרקתי לעברו עקיצה, אז זה אתה שאחראי לטרנד הכלל ארצי להתגייס ל-8200 במקום לשירות קרבי.  "לא", הוא הגיב, "אני הוא שאחראי להצלתם של הרבה מאוד ישראלים, בזכות הגברת עוצמתה של יחידה 8200". בשנת 1998 קיבל דרגת אלוף ומונה לראש אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) משם עבר, כאמור, ב-2001 לתפקיד ראש אמ"ן.

אהרון זאבי-פרקש (72) נשוי בשנית לְ-לי, אב לשלושה ילדים מנישואיו הקודמים (בגילאים 38-42). "בנוסף", הוא מדגיש, "לרעייתי, לי, יש שני ילדים מנישואיה הקודמים והם עבורי כמו ילדיי". הפורום המלא כולל גם 13 נכדים, שמתרוצצים במֶשק שלהם.

זאבי-פרקש ורעייתו מתגוררים בבית מרווח ומוקפד, בנחלה של אחד המושבים במרכז הארץ. מחוץ לבית כר דשא רחב וצמחייה עשירה וסבוכה. שני מקטעי קירות גדולים בחלל הציבורי של הבית עשויים זכוכית עבה, שקופה ומקובעת; כך שהחוץ הירוק הופך לחלק מחזוּת החלל הפנימי.

מה זה ה'זאבי-פרקש', אני שואל, לא נסגרת עדיין על שם משפחה? "ממש לא", הוא צוחק. "כשהתקדמתי בסולם הפיקוד הורו לי לעברת את השם. אז פרקש, שמשמעו זאב בהונגרית, הפך לזאבי. אלא שלאבא שלי היה מאוד חשוב שמישהו ימשיך את שם המשפחה. אמנם יש לי אחות, אבל אני הבן היחיד. כיוון שכך, הלכתי למשרד הפנים והחזרתי והוספתי את שמי המקורי. מאז אני אהרון זאבי-פרקש".

במהלך שירותו הצבאי הוא הוריד את הכיפה. "יותר מדויק לומר שמאז אני חובש כיפה שקופה", הוא אומר. "לא התנתקתי מאלוהים. להפך: ככל שעליתי בסולם הדרגות והראייה שלי הפכה למערכתית יותר, לא יכולתי לקבל את זה שהיקום מתנהל ללא מפקד עליון. אני שומר מסורת וגם אם אני לא מקיים את כל המצוות, ההגות היהודית חשובה לי מאוד. אני מקפיד ללמוד את הרמב"ם ומדי שבת לומד גם את פרשת השבוע".

#  #  #

בתחילת 2006 הוא השתחרר מצה"ל. זה קרה אחרי שדחה את הצעת שר הביטחון דאז, מופז, להתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל. למה לא רצית, שאלתי. "סגן הרמטכ"ל זה תפקיד שאמור להכשיר אותך לרמטכ"לות ומי שעבר את המסלול שאני עברתי בצה"ל אין לו סיכוי גבוה להתמנות לרמטכ"ל". עם זאת לשאלת המשך שלי, אם בדיעבד הוא לא מתחרט על כך הוא עונה: "יכול להיות".

עם שחרורו הזמין אותו בועז דנטה, מבעלי קרן ההון סיכון 'אוורגרין', לשבת אצלו בחברה. "הגעתי לשם כדי ללמוד וללמד את הסוגיות הקשורות לעולם הטכנולוגיה, הסטארט-אפ וקרנות הון סיכון". בתום תקופה זו, שנמשכה חצי שנה, הוא החליט ללכת על מיזם טכנולוגי של זיהוי ביומטרי המבוסס על פנים, מבנה גוף וכיוצ"ב, כאמצעי להגברת הביטחון במקומות הומי אדם. בחברת אף.אס.טי, אותה יסד ושעסקה בתחום זה, הצטלבו דרכיו פעם נוספת עם אהוד ברק, כפי שכבר הזכרנו. זאבי-פרקש מדווח שהוא מכר את חלקו בחברה לפני כשנתיים. לדבריו עשה זאת, בשל מחלוקת עם המשקיעים לגבי יעדי החברה. כיום הוא יועץ בתחומי סייבר ומעורב בבחינת השקעות אחרות בתחום הסטארט-אפ.

ומה עם העולם הפוליטי, אני שואל. "עם שחרורי קיבלתי הצעות להצטרף למפלגות שונות: מהליכוד ועד למפלגות מרכז. אלא שכל חיי אספתי מודיעין, עשיתי הערכות מצב ופעלתי על פי זה. איסוף המודיעין שעשיתי, הוביל אותי למסקנה שזה לא בשבילי".

פגישתנו מתקיימת בשעה שמסתמן כי ביידן יהיה נשיאה הבא של ארה"ב. אם יש דבר שמטריד ישראלים רבים, אני אומר לו, זה נושא הגרעין האיראני. יש לנו ממה לחשוש? "אני חושב שהסכם הגרעין שנחתם ב-2015 היה הרע במיעוטו", הוא עונה. "היינו צריכים להשפיע יותר מאחורי הקלעים על הכנסת עקרונות נוספים, ולא ללכת על הראש של הנשיא וללכת לקונגרס. ישראל לא יכולה להתמודד לבדה עם אתגר חיסול האיום הזה; להבדיל מיכולות שלנו ליצור כשלים שידחו את פיתוחו".

אבל ישראל הצליחה לחסל איומים דומים בעבר בעיראק ובסוריה, אמרתי. "אכן", הגיב זאבי-פרקש, "אבל אז המרחק לא היה 1,200 ק"מ מישראל".

המשכתי להציק לו: האם ההסכמים עם המפרציות לא משפיעים גם על הנתון הזה? הרי זה בוודאי אינטרס עליון של מדינות סוניות מתונות, לאפשר למי שרוצה להשמיד את האיום הגרעיני האיראני.

"אני לא אתייחס לזה כרגע", התחמק זאבי-פרקש מלהשיב, ובמקום זאת הרחיב בדברים שלא ינעמו לאוזן הישראלית, ולא רק לה: "אני טוען שביטול ההסכם שנעשה מעמיד את ישראל במצב הרבה יותר גרוע, ממה שהיה ב-2015. אז, בזכות ההסכם, היינו במרחק של 10-12 שנה מפצצה גרעינית איראנית. וכן, גם אם האיראנים היו מצליחים לרמות את הפקחים", הוא עונה לשאלה מתפרצת שלי בנושא, "זה היה מסתכם ב'גניבות' קטנות. כי גם אם היו מרמים, הם לא היו מצליחים להגיע לסדרי גודל שיש להם כיום בפועל. היום יש להם למעלה מ-2,000 ק"ג של חומר מעושר, בעוד שבהסכם היה מותר להם לייצר עד 300 ק"ג. אתה מבין את ההבדל?"

במילים עקיפות אתה מבקר את בנימין נתניהו, אני מעיר. "ממש לא", הוא מגיב, "אני עושה זאת במילים ישירות…" אתה לא חושב, הוספתי ושאלתי, שהמשטר על סף התמוטטות בגלל הסנקציות של טראמפ וקדנציה נוספת שלו הייתה ממוטטת אותם? "אני לא מאמין שמשטרים קורסים כל כך מהר", הוא ענה. "במיוחד לא המשטר האיראני. להפך: אני יכול ליידע אותך שמשמרות המהפכה התחזקו בשנה האחרונה, כי הם נתפסים כעוזרים לאומה להתמודד עם הקורונה. אתה לא רואה את המהומות שהיו באיראן לפני שנה. ומשום שמעמדו של המשטר איתן, הרי שכל הדיבורים של נתניהו ובנט על עקירת ההיאחזות האיראנית בסוריה, הם דיבורים שתלושים מהמציאות. האיראנים נחושים יותר מבעבר להישאר שם; ובוודאי אחרי ההסכמים עם המפרציות. המסר שלהם הוא: אתם במפרץ? אתם באבו דאבי? אתם מול הבית שלנו? אז אנחנו כאן, כדי להישאר מול הבית שלכם".

מתי לדעתך הם ישבו על נשק גרעיני, אני שואל לסיום. "לפי הערכות עדכניות, האיראנים נמצאים במרחק של שנה אחת בלבד מיכולת לייצר פצצה גרעינית".