מרכז תרבות ורוח משכנות שאננים קיים יחד עם 'הוצאת שתים' ערב מיוחד לכבוד צאת הספר "קו ארוך מחוק – מחשבות על תקווה בימי מלחמה". בערב המרגש דנו אנשי רוח ואמנים בכוחה של התקווה לשרוד במציאות קשה. ד"ר מירי רוזובסקי תיארה את התקווה כ"הר סיני של הנפש". פרופ' דנה אמיר שיתפה בסיפורו של ילד שהסתתר 17 שעות בארון, מוקף בגופות הוריו, ואיך מתוך תהומות אלו גילה סוד עמוק בנפש האדם. טליה דנציג (19) נכדתו של אלכס ז"ל שיתפה במה שהחזיק אותה גם כשהתקווה לשובו של סבא חי מהשבי התנפצה.
איתן אלחדז ברק
"האם יש תקווה?" שאלה זו, המרחפת מעל כולנו בימים טרופים אלה, הדהדה בחלל אולם הכנסים במשכנות שאננים בירושלים. קהל רב, המורכב מאנשי רוח, אמנים, סטודנטים ותושבי העיר, התכנסו לערב מיוחד לרגל השקת הספר "קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה" (הוצ' שתיים). הספר, פרי יצירתן של ד"ר מירי רוזובסקי וד"ר מוריה דיין קודיש
געגועים להר סיני של הנפש
ד"ר רוזובסקי, מול"ית הוצ' שתיים, עורכת וסופרת פתחה את הערב בווידוי אישי: "בחורף שלפני שנה מצאתי את עצמי חושבת באופן כמעט אובססיבי על התקווה כמושג, כאובייקט של כמיהה,. לא תקווה למשהו ספציפי, אלא עצם האפשרות לקוות, כאילו שהתקווה היא מקום, הר סיני של הנפש שאפשר לעלות אליו" סיפרה לנוכחים והמשיכה בתיאורה את 'התקווה' כמשאת נפש:"אני יודעת שאפשר, אבל אני לא מצליחה. מתוך האסון הזה של העלייה להר והנפילה פניתי לאנשים באופן כמעט אינסטינקטיבי, אנשים שהחשבתי כחכמים…פשוט שאלתי, כמו ילדה, את חושבת שיש תקווה? מה יכול להחזיק אותה? מה עושים בשביל שלא תלך לאיבוד?".
18 פנים לתקווה
הספר נולד מתוך מצוקה אישית זו, מצוקה שנדמה שרבים, רבים מדי שותפים לה במציאות הבלתי אפשרית בה אנו חיים. רוזובסקי פנתה אל אנשי רוח, אמנים ופסיכואנליטיקאים, וביקשה מהם לחלוק את מחשבותיהם ותובנותיהם בנושא. התוצאה היא אוסף מרתק של 18 מסות, שמציעות זוויות שונות ומגוונות על מושג התקווה.
"הופתעתי מההיענות הרבה של הכותבים", הודתה רוזובסקי, "וכמו כן מההצלחה המפתיעה של הספר". לדבריה, הספר נוגע בעצב רגיש, בצורך אנושי בסיסי להיאחז בתקווה, במיוחד בתקופות קשות. "נדמה שכולם מחפשים את אותו הדבר", אמרה, "את הדרך לשמר את התקווה גם כשנדמה שהכל אבוד".
"להיות עם חופשי בארצנו"
אך מהי בעצם תקווה? האם היא רגש חמקמק, אשליה שתפקידה להמתיק את הגלולה המרה של המציאות? או שמא מדובר בכוח פנימי עמוק, ביכולת להיאחז בחיים גם אל מול תהום? באחד הראיונות עם שורדת השבי, מורן סטלה ינאי היא מספרת ברגע של כנות על אחת המשאלות עליה חלמה בשבי: "כשהיינו בשבי סיפרנו כל אחד מאתנו לאן נטוס, מה נאכל ומה נלבש כשנצא מהשבי. אמרתי לנוגה (וייס) 'אני שואפת רק להגיע לרגע אחד וזה מה שהחזיק אותי בחיים: לשבת על ספסל ולראות אנשים הולכים, חוזרים, הולכים, חוזרים כי הם יכולים. לא אכפת לי מאוכל ומים, אני רק רוצה לראות אנשים חופשיים. 'להיות עם חופשי בארצנו' פעם בכלל לא התייחסתי לשיר הזה, היום אני בוכה ממנו. הוא כבר לא מובן מאליו. זה המשפט הכי מרגש ששמעתי בשנה האחרונה. אז כן, הפחד הכי גדול שלי זה לאבד תקווה. וזו התקווה – להיות חופשייה".
"ענת אומרת לאלוהים בערב"
פרופ' דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, הציעה תשובה מרתקת לשאלת התקווה. היא תיארה מקרה של ילד בן 8, ניצול הטבח של השבעה באוקטובר, ששר לעצמו את השיר "ענת אומרת לאלוהים בערב" בזמן שהסתתר שעות ארוכות בארון, מוקף בגופות בני משפחתו.:"אלו 17 שעות שתובעות מהנפש הזו תביעה שאינה תואמת גודל שילד יכול לעמוד בו. ואיך בכלל אפשר ליצור רצף בין העולם הזה, שבו הילד הזה יושב בארון, ללא כל העולם שהיה לפני הרגע הזה, או העולם שיבוא אחרי הרגע הזה? אבל זה בדיוק מה שהדבר הזה ניסה לעשות. הוא לקח את השיר הזה כדרך לחבר את העולם הזה לעולם הקודם, ואת העולם הזה, באיזה אופן גם לעולם שיבוא אחריו. כלומר, הוא החזיר לעצמו את הדמויות הטובות שעבדו לו דרך הזיכרון שבעל פה. הזיכרון המופלא של השיר שההורים שלו נהגו לקרוא לו ולאחותו"
"עמדת תצפית" אל מול הזוועה
"השיר הזה", הסבירה אמיר, "היה עבור הילד מעין עמדת תצפית על הסבל שלו, דרך להתבונן על הזוועה מבחוץ, מבלי להישאב לתוכה". השיר, לדבריה, שימש עבור הילד כמעין חבל הצלה, כדרך לחבר את עולמו הפנימי המרוסק לעולם החיצוני, וכך לשמר את שפיותו.
לשרוד את עצמך
"אני חושבת, כשהרגע הזה שבו הילד מספר את זה לחיילים שמחלצים אותו סוף סוף מתוך הארון, זה רגע שבו הילד, באיזשהו אופן, משרטט לעצמו מחדש את קווי המתאר של העולם, גם הפנימי וגם החיצוני. את הגבולות של הגזרה האנושית, אבל גם את הרוחב של הגזרה האנושית. כלומר, באיזשהו אופן גם מספר לעצמו מה הוא איבד, אבל גם מספר לעצמו מה הוא לא יאבד אף פעם, מה ישאר איתו תמיד. זהו כוח של עדות", טענה אמיר, "וזה הכוח של רגעים שבהם אנחנו מצליחים להיחלץ מהמגבלות של הגוף, המציאות והזמן".
לידה מחדש מתוך המשבר
ד"ר תומר פרסיקו, חוקר ומרצה בתחומי דתות העולם, הציע זווית אחרת על התקווה. הוא דיבר על לידה מחדש של אומות, ועל האופן שבו משברים, קשים ככל שיהיו, יכולים להוות הזדמנות לצמיחה ולחידוש. "המשבר הנוכחי", אמר פרסיקו, "הוא גם רגע של לידה. חבלי הלידה קשים מאוד, אבל מתוכם אנחנו יכולים לצאת מחוזקים ומאוחדים יותר".
מעשי תקווה קטנים
יובל אביבי, עיתונאי וסופר, שיתף בסיפורים אישיים על אנשים שעושים, שתורמים, שנאבקים למען עתיד טוב יותר. הוא דיבר על 'מסעדת האחים' שם הבעלים התנדבו לסייע לחיילים והסיעו אוכל עבורם ואף הפכו את המקום למוקד של דיונים ושיח ער בין חלקי העם השונים, ועל מפגינים בלתי נלאים שמגיעים להפגנות למרות הקושי והתסכול. "אלה הם המעשים הקטנים של תקווה", אמר אביבי, "שמזכירים לנו שיש טוב בעולם, ושהמאבק למען עתיד טוב יותר שווה את המאמץ".
"יש בי כוח": טליה דנציג שרה את התקווה גם אחרי שהתנפצה
לקראת סוף הערב המרגש ומעורר ההשראה, טליה דנציג, נערה בת 19, שיתפה את הקהל בסיפור קורע לב על כתיבת שיר לזכרו של סבה, אלכס ז"ל, שנחטף ונרצח בשבי חמאס. ד"ר מוריה דיין קודיש, עורכת הספר, תיארה את השיר כמעין תפילה של נכדה לסבה החטוף: "'יש בי כוח, אתה תחזור', כתבה טליה, כשהיא נאחזת בתקווה קלושה, אולי אפילו נאיבית, שסבה ישוב בשלום". אך המציאות טפחה על פניה. סבה של טליה חזר, אך לא כפי שקיוותה. "סבא חזר בארון, ולא בחיים", שיתפה טליה בכאב. למרות השבר הנורא, טליה לא איבדה את אמונתה בכוחה של התקווה. "התקווה התנפצה לי הרבה פעמים", סיפרה, "אבל תמיד מצאתי את הכוח לקום ולהמשיך הלאה". טליה תיארה את תהליך כתיבת השיר כמעין מסע של התמודדות עם הטראומה. "הרגשתי שאני בתוך ואקום", שיתפה, "אבל בו זמנית, הייתי מחוברת לנשמה שלי, לכוח הפנימי שלי". היא סיפרה על אחותה, שנקלעה ליום הבלהות של שבת שמחת תורה ושרדה בנס. "התפללתי בשבילה שמונה שעות", סיפרה טליה, "וברגעים הקשים ביותר, מצאתי את הכוח להאמין שהיא תחזור". טליה סיימה את דבריה במסר של תקווה ועוצמה: "נכון, התקווה התנפצה, אבל זה לא סותר את זה שעדיין יש את החום הזה, את האהבה, את האמונה בטוב".
יופי כמקור תקווה
הערב המיוחד במשכנות שאננים הזכיר לנו את כוחה של התקווה באופניה השונים המתגלים במציאות: "זכור לי אב שכול שהגיע לטיפול לאחר הטבח הנורא", משתפת פרופ' אמיר, עיניה נוצצות. "הוא אמר לי, 'אני לא אוכל לסבול יותר את היופי' שיתף. 'אני אוכל לסבול כיעור, אלימות, אחריות. את היופי – לא אוכל לשאת'. אך למחרת, הוא חזר וספר שחזה בזריחה בים המלח.. הוא הבין שכל יופי יזכיר לו את בנו, ולכן יוכל לשאת אותו, ואף יחולל יופי בעצמו. 'ככה אנחנו', אמר לי. חשבתי שהיופי הוא מקור התקווה עבורי, בדיוק כמו הקול והשירה של טליה".
התקווה – צורך קיומי
הספר "קו ארוך מחוק – מחשבות על תקווה בימי מלחמה" והדיונים שהתעוררו סביבו מהווים תזכורת חשובה לכך שהתקווה היא לא מותרות, אלא צורך קיומי, שמאפשר לנו להמשיך לחיות, לאהוב, ליצור ולחלום, גם כשנדמה שהעולם חרב עלינו
