בנסיבות הטרגיות של אירועי 7 באוקטובר, הבדלים פוליטיים ואורח חיים שונה פינו את מקומם לשותפות גורל ולחברות אמיצה בין שלוש משפחות חטופים: משפחת ליבמן מקרית ארבע, משפחת ליפשיץ מניר עוז ומשפחת לשם גונן מכפר ורדים. דווקא מתוך האסון, הם הושיטו יד זה לזה. בתקופה סוערת המאופיינת בפילוג ומחלוקות המאיימות להטביע אותנו, הם יצאו למסע ישראלי כדי לחלוק את סיפורם מעורר ההשראה
איתן אלחדז ברק
במהלך אירועי יום האחדות שנערך השבוע ביד בן צבי , שלושה ישראלים שסיפורם מעורר השראה שיתפו על החיבור הייחודי שנרקם ביניהם לנוכח נסיבות טרגיות של טבח ה 7 באוקטובר: אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע שבנו אליקים נרצח בנובה; יזהר ליפשיץ, בן קיבוץ ניר השייך לשומר הצעיר שאביו עודד נחטף ונרצח; ומירב לשם גונן אחת ממובילות מאבק משפחות החטופים, שבתה רומי נחטפה וחזרה בחיים.. הם סיפרו כיצד, למרות הרקע השונה, מצאו כוח זה בזה בתקופה קשה ויצרו חברות אמיצה
ביום שלישי השבוע התקיים ביד יצחק בן צבי בירושלים ערב מרגש לכבוד 'יום האחדות' ביוזמת משפחת שער שבנם גיל עד נחטף ונרצח לפני 11 שנים.
המגיש והעיתונאי עופר חדד, שפתח את האירוע, תיאר את המפגש כ"מסע ישראלי", מסע שממחיש את עוצמת הרוח הישראלית ואת היכולת להתאחד דווקא ברגעים הקשים ביותר.
מירב לשם גונן, אִמהּ של רומי ששבה משבי חמאס, סיפרה על הקשר המיוחד שנוצר בינה לבין אליהו ליבמן, אביו של אליקים שנרצח ב-7 באוקטובר: "היינו מעטים במטה משפחות החטופים. הייתי צריכה אנשים שהתראיינו והוא היה מדהים. הוא פתח את הלב בשנייה והוא פשוט היה בן אדם, והוא היה אבא של חטוף ואני הייתי אמא של חטופה ופשוט דיברנו ובגלל שהייתי אחת היחידות אז במטה משפחות החטופים מהשבוע הראשון שבועיים ראשונים היינו מעטים". "אחרי שרומי חזרה, התקשרנו להזמין אותם להגיד להם שלא שכחנו ואנחנו איתם"
בהתייחסות למסע המשותף הבלתי מתוכנן, אמר יזהר ליפשיץ: "למען האמת, זהו נושא מעורר צער, משום שלטעמי, הוא אמור להיות מובן מאליו. אני ואליהו שירתנו יחד בצבא, שנינו חווים את כאב החטופים ודאגה לילדינו, ואף היינו שותפים במטה החטופים. אין זה קשור לדעות פוליטיות או לנסיבות, אלא לעובדה שגם אני וגם הוא, שייכים לאותה מדינה ולכן שותפים לאותו גורל. אמנם, הוא מתגורר בקריית ארבע ואני בקיבוץ מזרם 'השומר הצעיר' בנגב, אך שנינו חווינו את חלוציות ואת החיים בסביבה עוינת, שכוללים התמודדות עם ירי פצמ"רים לאורך שנים. הוא היה איש נח"ל, כמו רבים מהציבור הדתי, ואני מאמין בשיח ובהתחשבות הדדית, ובעיקר בהצבת המשימה הצבאית או הערכית בראש סדר העדיפויות. לכן, אני מתקשה להבין מדוע אנו נתפסים כחריגים, כאשר זה אמור להיות הנורמה. באופן אישי, אני רואה זאת כמצב טבעי. ביקרתי בקריית ארבע מספר פעמים, גם בלוויות וגם ב'שלושים', ואף סעדנו יחד. כמו בצבא, שם חברים דתיים וחילוניים מכל רחבי הארץ, כך גם כאן, החיבור בינינו הוא דבר טבעי. אולם, לצערנו, במציאות הישראלית של היום, זה הפך לחריג ומלחיץ. כשאתה אומר 'חוזרים לשישי באוקטובר', זה מדגיש את עומק הבעיה. כפי שאמרת, ייתכן שה'מחלה' כרונית יותר. אני רואה זכות גדולה לנסות לרפא אותה, גם אם חברותי עם אליהו חורגת מהנורמה."
בפאנל, התייחס ליבמן לאלה שסיווגו אותו כמתנגד בשל דעותיו השונות: "הרגשתי שאני חווה הזיה. בעיצומה של הטראומה האישית והלאומית, לא נתפס בעיניי שאיננו מאוחדים. הרי האויבים עצמם הדגישו את שוויון הגורל בינינו, בין ניר עוז, כפר ורדים וקריית 4. ואז הגיעה המציאות וספגתי מכה: דווקא כשהתייצבתי עם אהדה לעם ישראל, מצאתי עצמי מגיע להפגנות ליד הקריה בתל אביב, שם נשמעו טענות כאילו נשלחתי מטעם הממשלה, וצעקות שאני מוכן להקריב את בני. באופן אוטומטי, חשתי אנטגוניזם כלפי אותם אנשים. לכן, כאשר מירב הזכירה את הסיפור, הגעתי עם חשדנות רבה, כיוון שבעיניי, כולנו היינו אמורים להיות מאוחדים באהבה. מדוע שיהיו בינינו הבדלים דווקא בסיטואציה הזו? מאז ומעולם במלחמות ישראל, הדבר לא קרה – וודאי שלא בתוך המשפחות השכולות עצמן. אבל לבסוף, לאחר שנשבר הקרח, הבנו שאנו חולקים את אותו הגורל האנושי, היהודי והמשפחתי, ונוצר חיבור מעומק הלב".
ליבמן תיאר את החיבור המיוחד שנוצר בינו לבין יזהר ליפשיץ, למרות שניהם מגיעים מעולמות רעיוניים שונים לחלוטין – ליפשיץ, איש קיבוץ מזרם השומר הצעיר, וליבמן, דתי ממתנחלי קריית ארבע: "הסיפור עם יזהר החל באירוע אליו הגענו עם כל הקבינט והממשלה, עם גנץ ואייזנקוט, בבניין חיל האוויר בהרצליה. כשהתבקשתי לדבר, ספגתי צעקות איומות, וזאת בעודי אב לבן המוגדר כחטוף, כשאיננו יודעים מה עלה בגורלו. נוסף על כך, משפחתי נמצאת במצב מאתגר, ואני נושא באחריות כראש רשות מקומית בקריית ארבע, שבה נפלו ונפצעו רבים, וכן יש בה את משפחת מור, שבנה גם חטוף. בסיטואציה הזאת, שלא הכרתי את יזהר ליפשיץ, הוא עמד לידי והגן עליי בגופו. הוא לא איפשר לאיש לצעוק, ודרש שיאפשרו לי לומר את אשר בליבי. זה היה כמים קרים על נפש עייפה ומותשת. אמרתי לעצמי, 'זהו חבר לחיים'. מאז, הקשר עם יזהר, כמו גם עם מירב ומשפחתה, הפך לקשר עמוק וחם, כמעט משפחתי, גם אם איננו מדברים מדי יום."
"פתחנו את הלב": סיפורה המרגש של משפחת שער ויום האחדות
"זה יום שישי בשעות הצהריים. אני זוכר כאילו זה היה אתמול, למרות שעברו כמעט 11 שנה," נזכר אופיר שער, אביו של גיל-עד ז"ל, ברגעים הקשים שלאחר חטיפתם של שלושת הנערים. כשחזר מגוש ציון, קיבלה אותו רעייתו, בת-גלים, עם בשורה מרה. שער זוכר את הימים לאחר שנמצאה גופתו של בנו בהם רבים התדפקו על דלת ביתם, אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ, יחד עם עיתונאים רבים.
"עכשיו מה עושים?" שאל שער, ומתאר את הרגע בו הבינו הוא ובת-גלים שהם חייבים לפתוח את ביתם ואת לבם לעם ישראל. החלטה זו, הוא מעיד, הייתה אחת המשמעותיות שקיבלו, והיא הובילה לפתיחת דלתות נוספות, פיזיות ומטפוריות.
פתיחת הלב לא הייתה קלה, מספר שער, אך נעשתה בעדינות ובהקשבה. מתוך האבל והחיפוש אחר הנערים, נוצרו קשרים אמיצים בין אנשים שלא הכירו זה את זה לפני כן. המפגשים, אפילו הוויכוחים, חיברו את האנשים לכדי קהילה תומכת.
שער משתף איך קיבלו הוא ובת-גלים כוחות עצומים מהאנשים שבאו לחזק אותם, כוחות שאפשרו להם להמשיך הלאה. בעקבות כך, החליטו להמשיך ולפעול להנצחת האחדות, ומכאן נולד יום האחדות.
בהשראת תורתו של הרב זקס, המחבר בין חטא העגל לבניית המשכן, שער מתאר כיצד דווקא מהשפל יכולה לצמוח אחדות שתרומם את העם לגבהים חדשים. את האחדות שחוו הם חשו גם באה לידי ביטוי בתמיכה רחבה מקהילות יהודיות בעולם, ואחדות זו הציבה מגדלור חזון לפעולה להמשך.
"לפני שנה וחצי כולנו פה בכל הארץ קמנו לבוקר שחור," מזכיר שער, ומחבר את אירועי העבר עם המציאות העכשווית. הוא מודה על הזכות לחלוק את הבמה עם אליהו ליבמן, יזהר ליפשיץ ומירב לשם גונן, ורואה בכך ביטוי לחשיבות האחדות דווקא בזמנים קשים.
המלחמה, מדגיש שער, עדיין לא תמה. היא לא רק על השבת החטופים, אלא גם על השבת הביטחון לאזרחים. הוא קורא לאחדות כדי להתמודד עם האתגרים, ומדגיש את כוחה של האחדות לעמוד בפני כל מכשול.
אופיר שער ובת-גלים, יחד עם משפחות שכולות נוספות, הניחו את היסודות ליום האחדות. מדובר ביום המעוגן בחקיקה הממלכתית, ומייצג את פעילותם הבלתי פוסקת ואת תמיכתם של חברי כנסת רבים. שער מביע צער על כך שישנם שמנסים לסגור את הדלת לאחדות, ומדגיש את החשיבות בהשארתה פתוחה.
"יש סיכון שהדלת הזאת נכנסים תסכול ופחד וכאב וקושי ואכזבה. אבל יש סיכוי גדול יותר שיכנסו בדלת הזאת רוח טובה ונחמה וחזון למען עתיד משותף והרבה הרבה תקווה," הוא מסביר.
בפנייה מרגשת לקהל, קורא שער לכל אחד ואחת לצאת מאזור הנוחות, לפתוח את הלב ולהכיר את האחר. הוא מבקש עזרה בשמירה על דלת האחדות פתוחה, עבור החטופים, עבור החיילים השבים משדות הקרב, ועבור החברה הישראלית כולה.
