בוקר סגרירי על שפת ים המלח. גשם נדיר יורד, כאילו מנבא את התחושות. דווקא בימים אלו, כשהמדינה גועשת והשלום נראה רחוק מתמיד, מפגש מרגש של סולחה בין יהודים לפלסטינים. הם הגיעו מכל רחבי הארץ, חילונים ודתיים, נשים וגברים, כדי לשוחח, להקשיב, ולחלום על עתיד טוב יותר. סיפורים אישיים על כאב ואובדן, על תקווה ועשייה, ועל אמונה בכוחה של האנושיות לקרב לבבות.
איתן אלחדז ברק
בדרך אל הסולחה
בטרמפ מתל אביב לים המלח, פגשתי שלוש נשים מרשימות, כולן פעילות במחאה נגד הממשלה. אחת מהן סיפרה על אחיה, דמות חינוכית מוכרת בציבור הדתי-לאומי, ועל הפער האידיאולוגי ביניהם. היא לא הבינה את חוסר הרגישות שלו לנוכח האסון הנורא. האחות, רופאה שיצאה מהארון לפני שנה וחצי, עדיין לא הפגישה בין בת הזוג שלה לאחיה, ונראה שהדבר קשה לשניהם. היא הקריאה ברכב פוסט שכתב אחיה בנוגע לחטופים: "מקבלים יותר מדי פרסום בעוד שאר הנושאים נדחקים הצידה" והיה ניכר שהיא לא מבינה כיצד הוא יכל לכתוב כך, דבר המדגיש שוב את הפער הבלתי ניתן לגישור בין קצוות המפה הפוליטית.
המפגש התקיים בחוף קליה, והאווירה הייתה חיובית להפליא. פלשתינים מהגדה הכינו קפה, ויהודים וערבים שוחחו זה עם זה בנינוחות. מן נורמליות שהיא הכי לא נורמלית. מי שאירגן את המפגש היא תנועת "בדרך אל הסולחה", הפועלת לקירוב לבבות בין ישראלים לפלסטינים. התנועה, שהוקמה לפני יותר מ-25 שנה על ידי ד"ר מלילה הלנר-אשד, דפנה קרתא שוורץ ומור (מורי) סלע, מאמינה בחשיבותן של פגישות פנים אל פנים, ובבניית אמון וכבוד הדדי. "סולחה" פועלת משני צידי גדר ההפרדה ומזמינה פלסטינים וישראלים מכל שכבות האוכלוסייה להשתתף בפעילויות שלה. במשך יותר משני עשורים, "סולחה" חיברה אלפי ישראלים ופלסטינים, גם בתקופות של עימותים, אינתיפאדה ומלחמה.
אש השבט
אחת הפעילויות המרכזיות של "סולחה" היא "אש השבט", חוויה עוצמתית בה ישראלים ופלסטינים מתכנסים למסע טרנספורמטיבי בן חמש שעות. האירוע כולל מעגלי הקשבה, למידה משותפת, רגעים של רפלקציה (תפילה או מדיטציה), וחילופי תרבות (מוזיקה וארוחות משותפות). מפגשים אלו הם לב ליבה של הסולחה, ומהווים מרחב בטוח למשתתפים ותיקים וחדשים כאחד ליצור קשרים מתמשכים של ידידות והבנה.
קולות של שלום
במהלך המפגש, שמענו סיפורים מרגשים על אנשים שבחרו בדרך השלום. איאד אבו-שאמה, תושב מזרח ירושלים, עובד סוציאלי ביחידה לקידום נוער בעיריית ירושלים, סיפר שהוא רואה חשיבות רבה בהמשך קיום המפגשים הללו. הוא הוסיף שככל שהגיע ליותר מפגשים של 'סולחה', הוא ראה כמה שזהו חזון של הלב, וכך עם הזמן הרגיש שהוא נרתם לטובת המיזם. אבו-שאמה הגיע למסקנה שכמו שיש בחוץ אנשים שנלחמים למען המלחמה והאלימות, אז יש אנשים כמוהם שהם 'נלחמים למען השלום והחירות'.
אמין באייד, פעיל זכויות אדם ממחנה הפליטים אל פאוור, שיתף בתחושותיו לגבי האתגרים והאילוצים שעומדים בפני מיזם "סולחה". הוא הדגיש את חשיבותם של המפגשים הללו, וסיפר שככל שהשתתף ביותר מפגשים, כך גבר אצלו הרצון להירתם ולפעול למען המיזם. הוא הוסיף: "הגעתי למסקנה שכמו שיש בחוץ אנשים שנלחמים למען המלחמה והאלימות, אז יש אנשים כמונו שהם 'נלחמים למען השלום והחירות'. אני חושב שמה שמשותף לנו הוא הקורבנות שאנחנו מקריבים למען החזון שלנו כל אחד מול הקהילה שלו".
אמין נתן דוגמה אישית מהכפר שלו, שם מישהו עלה בטלוויזיה וסיפר שהם רוצים להמשיך את המאבק בגדה המערבית בדומה למה שקורה בעזה. הוא סיפר שעלה בערוץ טלוויזיה אחר וסיפר שאנחנו אנשים שוחרי שלום. הוא הוסיף שיש לו מסר לשדר לעם היהודי, ואפילו למי שמכיר את בצלאל סמוטריץ' שר האוצר, שיאמר לו שיש פלסטינים שיוצאים נגד הקיצונים אצלהם. הוא סיכם ואמר שהוא היה רוצה לראות את זה קורה בצד הישראלי.
מחסומים של כאב
צעירים פלשתינים סיפרו על ההשפלות שחוו במחסומים. הם תיארו כיצד חיילים עיכבו אותם וטירטרו אותם ללא סיבה. אחד המשתתפים סיפר ששני דברים שחשובים במיוחד לצעיר פלסטיני הם שלא יגעו בו ושלא יקללו את אמו. קבוצת הצעירים שיצאה בארבע לפנות בוקר כדי להיפגש איתנו עוכבה משך כמה שעות על ידי סיור צבאי, ורק לאחר מסכת שכנועים של רכזי העמותה הם שוכנעו להגיע ולא לחזור אחורה בגלל מסכת ההשפלה שחוו.
שהידים של שלום
השייח איברהים אבו איאד, שלומד משפטים בקריה האקדמית בירושלים, דיבר על מעלת השלום בראי האסלאם. הוא הסביר שהמונח "שהיד" יכול להתייחס גם למי שמת למען הגנת משפחתו או תוך כדי עשיית מצווה, "השהיד למען המלחמה מדורג הרחק בסולם החשיבות באסלאם" מציין השייח.
ים המוות, ים של חיים: סולחה כנגד כל הסיכויים
למפגש הגיעו 60-70 אנשים מנתניה ושועפאת, קרית טבעון ורמאללה, יפו ומזרח ירושלים, נס ציונה ותל אביב, יהודים וערבים, חילונים ודתיים. שאלתי מדוע אין במפגש אנשי ימין, והתשובה שקיבלתי היא ש"אין להם מה לעשות פה". ציינו שזה מקום שמאפשר שיח של שלום והבנה, משהו שמאוד קשה לקיים בלהט ההקצנה שעוברת המדינה. הבנתי שאולי המטרה של המפגש היא לא לשכנע את המשוכנעים, אלא ליצור מרחב בטוח לאנשי שלום.
במפגש פגשתי גם חרדים אנשי שלום, ודתיים לשעבר שפועלים לקידום דו-קיום. פגשתי את רועי קלייטמן, צעיר דתי מגבעת שמואל שהפך להיות שמאלני בעקבות רצח הנער מוחמד אבו חדר, וכיום הוא מוביל את המדרשה האמונית בירושלים שבה לומדים דתיים וחרדים על הסכסוך והדת דרך פרשנות ליברלית. היו גם כמה מפגשים פחות נעימים, עם אנשים שהביעו דעות קיצוניות או קונספירציות. מישהי שאלה אותי על מדוע המילים ציונות ונאצים מתקשרים. מישהי אחרת טענה שלא בטוח שהיו מקרי אונס בטבח השבעה באוקטובר, והיה ניכר שהיא ניזונה מסיפורים קונספירטיביים.
בין כל אלו ניגנה להקה מקומית ששרה שירים בערבית ועברית לירושלים "שיודעת להכיל הפכים ולקבל את פני כל מאמיני הדתות", וגם תרגול קולי שמאני של הסופר והמוזיקאי גון בן ארי שלימד את כולם לרטוט בתדר של אהבה.
מפגש בלתי אפשרי: סולחה בימים של הקצנה
הנסיעה למפגש הסולחה הייתה חוויה מעוררת מחשבה. היא לא הייתה רק סולחה עם הפלסטינים, אלא גם סולחה עם השמאל העמוק. ראיתי שאותן דעות קיצוניות מגיעות מתוך הקשר אנושי, וזה עזר לי להבין אותן קצת יותר. לנוכח הבטן הימנית שלי שהחלה לתפוח בשבועות האחרונים לנוכח המציאות הזוועתית, המלחמה והמראות שראינו בעזה – הנסיעה למפגש הסולחה הייתה מעין שיווי משקל מועיל בחלקו. במקום לכתוב עוד פוסט או טוקבק שם ברשתות שאין פנים וקול והבעות, וניואנסים הכל הופך ומקצין, אז לא הסכמתי על הכל אבל הדיעות הפכו לפנים וכאב ורצון שרוצה לשנות גם אם הוא לשיטתי טועה. ראיתי שאותם דיעות קיצוניות מגיעות מתוך הקשר שהוא הרבה הרבה יותר מעוד דיעה נחרצת.
אז למרות הקושי, והספקות, אי האמון והחרדה 'סולחה' הוא סיפור על אנשים אמיצים שבחרו באנושיות על פני שנאה, ובתקווה על פני ייאוש.
