קריאה לרחמים: אור של תקווה מלב ירושלים הכואבת

מפגש 'מאמיניםות' הוא התכנסות של אנסמבל מופלא של נשות ואנשי אמונה, מנהיגות ומנהיגים מדתות שונות, שהתכנסו לערב אחד של שירה ותפילה מלב אל לב: הרבה תמר אלעד אפלבום ביקשה שנביט אל 'האנשים הפשוטים',  האב זלסקו ביקש עצה ונחמה מהאל 'בימים בהם אין לנו פתרונות'. בתו של הרב עובדיה יוסף סיפרה כיצד האל רואה בכל ברואיו את בניו והפעילה החברתית אבתסאם הדגישה 'שהרגע הכי חשוך קורה לפני עלות השחר'

איתן אלחדז ברק

מגדל דוד כנקודת מפגש של רוח וכאב

ירושלים – בשעת דמדומים בשבוע שעבר, כשהשמש החלה לשקוע מעל גגות עיר הקודש, התכנסה ביום רביעי קבוצה יוצאת דופן בתוך חומותיו העתיקות של מגדל דוד.  הייתה זו קריאה עמוקה, חוצת-דתות, לרחמים, תפילה משותפת שעלתה מלבבות שבורים לשלום – שלום לעיר הקודש ושלום לכל אותם נשמות פצועות שנושאות את כאב התקופה. בצל שנה קשה מנשוא, רוויה באינסוף רגעים של אובדן, פחד ואי-ודאות, מפגש בין דתי בו לקחו נציגים מדתות שונות אשר נשאו תפילה משותפת לשלום ורחמים

אירועים מסוג אלו מדגישים את הפרדוקס של ירושלים: עיר של מחלוקות עתיקות יומין, אך גם מקום שבו האמונה שזורה בעצמות קיומה. מפגש כזה, על רקע נופי העיר המוארים באורה של השקיעה, מהווה קריאת תיגר על הנרטיבים המקובלים של פילוג ושנאה, ומציע אלטרנטיבה של דיאלוג ושותפות גורל.

בין הדמויות הבולטות שהטביעו את חותמן על הערב, היה האב זלסקו, סגן הפטריארך הלטיני לקהילת הקתולים דוברי עברית. בראיון עימו, שיתף האב זלסקו בתחושותיו העמוקות מהמעמד, שהיוו אולי את לב ליבו של האירוע: "אנחנו מאוד מאוד שמחים להיות כאן הערב ולהתפלל ביחד ולהגיד לכל העולם: אנחנו כן מאמינים שהשלום הוא אפשרי!" דבריו לא היו רק הצהרה, אלא קריאה אמיצה, שנובעת מההבנה כי למרות ש"אין לנו פתרונות" אנושיים מיידיים, "בגלל זה אנחנו חייבים לבקש מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו משהו, עצה, עזרה, השראה." הוא הדגיש את הצורך הבוער להתחבר מתוך אמונה ורחמים, במיוחד בימים קשים הפוצעים את הנפש, וראה בנוכחות הקהל ברכה וביטוי לתקווה מחודשת, מעין ניצוץ של אור בתוך האפלה.

לצידו עמדה הרבה תמר אלעד אפלבום, רבה מייסדת של קהילת ציון ומייסדת וראש בית המדרש לרבנות ישראלית במכון שלום הרטמן. בנאומה המרגש ובשיחה עימה, הדגישה הרב תמר את הייעוד העמוק של ירושלים כמקום המקודש ביותר, ואת השליחות המוטלת עלינו – "לעשות עולם ראוי – עולם שיש בו מרחב מוגן לנו, ועולם שיש בו גם תקווה ובשורה לכל מי שסביבנו". היא תיארה את הכאב והשבר שחוו רבים בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר, בצורה נוקבת שנגעה בנשמת כל הנוכחים: "לכל אחד ואחת מאיתנו יש ידידים וקרובים שעולמם חרב במתקפת השבעה באוקטובר. מאז, משפחות חטופים שאנו מחויבים להשיב הביתה, פצועים ומפונים מכלל החברה הישראלית – יהודים, ערבים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, בדואים, צ'רקסים ורבים אחרים. הלב שבור, הלב בוכה עלינו ועל ילדינו, ועל חפים מפשע בעזה שעולמם חרב עליהם והם לבד."

קולה של הרבה תמר נשמע מכאב כששאלה: "לבד בעולם הבוער – האם יש בעולם הזה תקווה לרחמים?" אך היא מיד חיזקה את המסר בתקווה, תוך שהיא נשענת על המסורת היהודית המעניקה תקווה גם בזמנים קשים: "המסורת היהודית מספרת שכאן, קרוב בין שערי ירושלים, עומד שער הרחמים. מסורת ישראל מספרת ששלמה המלך, עליו השלום, בנה אותו כשבנה את בית המקדש, כי ראה שמידת הרחמים וגמילות חסד גדולה ויקרה בפני הקדוש ברוך הוא." היא תיארה את שער הרחמים לא רק כמיקום גאוגרפי, אלא כסמל – פתח לנחמה ולשמחה, וקראה להחזרת הרחמים לעולם: "כשישובו רחמים לעולם, כשנשב כולנו יחד לגמול חסד ולרחם זה על זה, לנחם את כל האבלים ולשמוח בשמחת קדושת כל החיים." דבריה של תמר מלמדים אותנו על כוחה של חמלה גם במציאות קשה.

המרכז המתון מול הקולות הקיצוניים

האירוע במגדל דוד שימש כמגדלור של שפיות בתוך סערה תקשורתית ופוליטית, והציע נקודת מבט שונה על התפקיד של אמונה בחיינו. הרבה תמר הדגישה את העוצמה שבאי-ההתייאשות מרחמים,  "אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם – חרב של פחד, אימה, מתקפה ומלחמה – אפילו אז מלמדים חכמי ישראל שאדם לא ימנע עצמו ולא יתייאש מלבקש רחמים ומלתת רחמים," אמרה לי הרב תמר. כששאלתי אותה על תפקידן של הדתות בימים אלו, שבהם נראה שהן משמשות לעיתים זרז לשנאה ולמלחמה, השיבה לי הרב תמר באופן מעורר השראה על תפקידם של 'האנשים הפשוטים', בניגוד למה שמשודר לעיתים בתקשורת: "אנחנו חיים בעולם שיש בו כל כך הרבה אנשים פשוטים שיום יום בוחרים בבתי חולים ובסופרמרקטים ובמקומות אחרים פשוט לעשות טוב, לרפא ולשמור אחד על השני ולהתנהג בדרך ארץ, ולא בגסות רוח ולא בקיצוניות. זאת עבודה יומיומית של סובלנות. ואנשים הללו לא מראיינים אותם, לא עושים עליהם כתבות. אני חושבת שצריך לפעמים להפוך את המצלמה ולשמוע אותך, ולשמוע את כל האנשים שאנחנו זוכים להכיר, אנשים שהם מחזיקים את החברה שלנו ואת הסובלנות של היומיום. אני חושבת שהתקשורת, ואני אומרת את זה בצער, מאוד עסוקה בקיצוני, אבל רובנו מאוד מבקשים את המרכז, מאוד מבקשים את הסובלנות."

הרב תמר סיימה אהת דבריה בתפילה עוצמתית, שהדהדה את קריאת הלב של רבים: "אני רוצה לספר לך, השם יתברך, שיש פה הערב מאמינים שבאו לבקש ממך רחמים. תראה איך התכנסנו כולנו יחד בעיר שלך, בעבור הרחמים. תן לנו לזרוע יחד את הדמעות שלנו בעיר הקודש, שיצמח מכאן עץ חיים ורחמים." זו הייתה קריאה לטפח את הזרעים של הטוב והרחמים, מתוך הבנה שהם יצמחו ויפרחו גם מהאדמה הקשה ביותר.

האור שבתוך החושך: בחירה בתקווה

הד תקווה זה נשמע גם מדבריה של אבתסאם מחאמיד, פעילת שלום מהכפר פוריידיס. בשיחה מרתקת, שיתפה מחאמיד, יועצת לענייני נשים ופעילה נמרצת למען דו-קיום, על מפגשים שבועיים של נשים ערביות ויהודיות המטיילות יחד ודנות בכאבן המשותף. "אם לא הצלחנו במשך מארבעים ושמונה, אז יאללה, בואי נעשה את הצעד הנכון – לגשת לשלום ולהיות שקט," אמרה בקולה הנחוש. "ואם יש לנו פה שקט, יש שקט במזרח התיכון, ויש שקט גם בעולם. אנחנו 'נוקרין' (נשפיע/נאציל) את זה בכל העולם. אינשאללה, זו אמונה שלי." היא הדגישה את הצורך העז בשלום לאחר שנים רבות של סבל, וביטאה אמונה נחרצת בכך שאם יהיה שקט כאן, הוא ישפיע על המזרח התיכון ועל העולם כולו. "צריך להגיע לחושך ממש לחושך, וזה לפני קצת האור," אמרה, משרטטת תמונה של תקווה גם בשיא האפלה, וסיימה בקריאה לאור פנימי ושלום עצמי כבסיס לשלום עם האחר: "אם יש לי אור פנימי, יש לי שלום פנימי, אני רואה אותך. ואם אין לי אור פנימי ואין לי שלום בעצמי, אני לא רואה אף אחד."

את המעגל סגרו בדבריהן הרבנית עדינה בר שלום, חלוצת האקדמיה לנשים חרדיות ובתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, והרבנית הדסה פרומן, שקולן מהדהד חכמה ותקווה. הרבנית עדינה בר שלום ציטטה את המסורת היהודית ואת הקריאה להיות "רחמנים בני רחמנים". היא הדגישה את חשיבות הרחמים והערבות ההדדית, וביטאה תקווה לשלום בין העמים, כפי שנאמר בספר ישעיהו: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". הרבנית הדסה פרומן הוסיפה ממד של עומק מיסטי: "ירושלים היא רחם גדולה; אם רק נסכים להתאחד ולהיבלע מתוכה. אבן השתייה מתוארת בזוהר כטבור שממנו נולד העולם, וכשהעולם נחרב – משם הוא נחרב." היא קראה לנו לחזור להיות "קבצני עור של ירושלים", ולחפש את כוחות הצמיחה וההתקדשות מתוך המקום הנמוך והחשוך ביותר, כפי שסיכמה בשיר "בסוף השם מציבת ציון, היינו כילדים, היינו כחולמים." דבריהם של כל המנהיגים יצרו פסיפס רב-גוני של אמונה ותקווה, המדגיש את העיקרון האוניברסלי של רחמים וחמלה.

תקווה באופק הבוער: קריאה אחרונה

בזמן שבו נראה שהקיצוניות תופסת את הכותרות ואת הדיון הציבורי, ההתכנסות הזו הזכירה לנו שקיימים בעולם קולות רבים המבקשים את המרכז, את הסובלנות ואת דרך ארץ. הרבה תמר אלעד אפלבום סיכמה זאת היטב, במה שמהווה את המהות של אירועים כאלה: "אנחנו צריכים שירושלים תשקה את העולם הבוער הזה באור בתוך האש, לעשות חיים של אור, חיים של אהבת הבריות וכבוד האדם, חיים שיש בהם גם מוגנות וביטחון וגם תקווה לערבות."

התקווה הנישאת מירושלים, עיר שלושת הדתות, היא שאור הרחמים ישקה את העולם הבוער ויוביל לחיים של כבוד הדדי, ביטחון ותקווה אמיתית לערבות בין בני אדם. אירועים כאלה, שמחברים בין מנהיגי דת ואנשים פשוטים, אולי אינם הפתרון המיידי לכל הבעיות, אך הם בהחלט מהווים קרן אור חיונית בתוך החושך. נותר רק לקוות שתפילות אלה, שנאמרו מלבבות כנים במגדל דוד, ימצאו את דרכן מעלה ויורידו שפע של רחמים על כולנו, ויסללו את הדרך לעתיד טוב יותר במזרח התיכון ובעולם כולו.