שפיות זמנית

פסטיבל האמנות הייחודי בכפר שאול שהתקיים בשבוע שעבר – הפגיש בין עולמות שונים: ליצן ואח בכיר שחלקו סיפורים מהמחלקה הסגורה, מנהל המוסד שהתעמת עם רוחות העבר, והקהל הרחב מגלה שהגבול בינו לבין המטופלים דק משחשב

כתב וצילם – איתן אלחדז ברק

כבר בכניסה למתחם המרכז לבריאות הנפש "כפר שאול", ברור שזהו אינו עוד פסטיבל. ממותת ענק, יצירת אמנות מרשימה, מקבלת את פני הבאים, וברקע, על חבל דק המתוח בין שני בניינים עתיקים, מרחף אדם כנגד שמי הערב הירושלמיים. האיש ההולך על חבל אינו רק מופע אקרובטי; הוא המטאפורה המושלמת לפסטיבל "ירח" כולו – מסע עדין ונועז על קו התפר הדק שבין שפיות לשיגעון, בין אמנות לטיפול, ובין ההיסטוריה הכואבת של המקום לבין התקווה שהוא מבקש להצמיח.

במשך יומיים, האוויר במתחם ההיסטורי הזה משתנה. צלילי מוזיקה עדינה בוקעים מסמטאות האבן הציוריות, שם, על שטיח פרסי, יושבת נגנית ופורטת על קלידים, ומולה קהל קטן ומרוכז. במורד שביל אחר, בובת אורנגאוטן אדירת ממדים, עשויה כולה מבדים וחבלים, מתנועעת באיטיות מעל ראשי הקהל המשתאה. הסמטאות, שבדרך כלל מהדהדות שקט טיפולי, הופכות לשער קסום לעולמות פנימיים. לרגע, הגבולות המוכרים מיטשטשים. מי פה מטפל ומי מטופל? מי אמן ומי קהל? ברוכים הבאים למסע מטלטל ומרגש שאין דומה לו.

החזון: "בית ספר לאמנים ומקום של 'ביחד' אמיתי"

"הכל התחיל כשביקרתי ידידה אמנית שהייתה מאושפזת כאן," מספר לי מייסד הפסטיבל, האמן והיוצר אדם יכין, כשאנו יושבים בצד אחד השבילים. "בנה אמר לי, 'פתאום שמעתי את אמא שלי בפעם הראשונה אחרי ארבעה חודשים', וזה קרה כי פשוט דיברתי איתה על אמנות, לא על המחלה. הבנתי שהמקום הזה דורש שינוי. אם תרבות ואמנות עוסקות בנפש, לא יכול להיות שאנשים שעוברים תהליכים נפשיים יהיו מנותקים מזה."

החזון של יכין רחב בהרבה מיצירת בידור. הוא מבקש לפרק את חומות הפחד והסטיגמה. "אחד המניעים החזקים שלי הוא חבר טוב שהיה צריך להתאשפז, פחד מהסטיגמה, לא הלך – והתאבד," הוא משתף בכאב. "הפסטיבל נועד להוריד את החסמים, לאפשר לאנשים להיכנס לכאן כשהם לא במצוקה." הוא מוסיף ומדגיש את הייחודיות של המקום כמרחב אנושי נדיר: "בית החולים הוא המקום של ה'ביחד' האמיתי. יש פה אנשים מכל המגזרים והשכבות: עשירים, פרופסורים, אנאלפביתים – כולם מעורבבים. כשאתה כואב וסובל, הדברים האחרים פשוט לא משנים. המקום הזה הוא גם בית ספר מדהים לאמנים. אתה לומד לעבוד מול קהל אחר, שדורש ממך להיות פתוח, מכיל וקשוב. זה קהל שרוצה להיות חלק."

"אני המשיח": כשהליצן פוגש את האח על במת הטיפולים

גולת הכותרת של ביקורי הייתה המופע "אני המשיח", מפגש פסגה חד-פעמי בין הליצן הרפואי אלכס גרובר ("פרופסור צ'ימיצ'ורי") והאח הפסיכיאטרי הבכיר עמראן ג'אבר. תחת כיפת השמיים, מול קהל גדול ומרותק, השניים שוזרים סיפורים אמיתיים משנות עבודתם, והתוצאה היא קולאז' מצחיק עד דמעות, כואב ומרגש עד עומקי הנשמה.

עמראן, שעובד במקום 36 שנה, מאז היה בן 18, הוא מספר סיפורים מחונן. הוא לוקח אותנו למפגש עם תיירת צרפתייה בבייבידול שחיפשה את הספא, ומשם צולל לסיפורה הבלתי ייאמן של בעלת מלון מניגריה, שהגיעה לירושלים "כי הקדוש ברוך הוא אמר לה שהוא בעלה, ישו, ומחכה לה כאן". אלכס, בתפקיד הליצן, משמש כמראה הקומית והאנושית לסיפוריו. השילוב ביניהם מדגים כיצד הומור וחמלה הם כלי טיפולי מהמעלה הראשונה.

"החוויות האלה עיצבו את האישיות שלי," סיפר לי עמראן בשיחה שקיימנו. "הן לימדו אותי על אהבת אדם ועל נתינה ללא תנאי." המופע שלהם הוא שיעור מאלף על הקשבה ועל היכולת לראות את האדם שמאחורי האבחנה, בתוך סביבה שבה שלט פשוט כמו "פסיכולוג ראשי" על קיר אבן עתיק, מספר סיפור שלם.

הצל הכבד של דיר יאסין: יממה אחת באפריל 48'

אך מתחת לחגיגה האמנותית רובץ צל היסטורי כבד. כפר שאול הוקם על חורבותיו של הכפר הערבי דיר יאסין. את ההיסטוריה הנפיצה והטעונה הזו הציג בפנינו ד"ר גדי לובין, מנהל המרכז, בהרצאה אמיצה וחשובה. ד"ר לובין לא היסס לתאר את "היממה הגורלית" של ה-9 באפריל 1948. הוא תיאר את שתי הנרטיבים הסותרים: זה של לוחמי האצ"ל והלח"י, שתיארו קרב קשה מבית לבית מול התנגדות עזה, וזה הפלסטיני והבינלאומי, שתיאר טבח באזרחים לא חמושים. "זוהי יממה שאנחנו סוחבים את משמעויותיה עד היום," אמר, והדגיש כיצד הפולמוס ההיסטורי הזה ממשיך להשליך על החברה הישראלית כולה. ההרצאה לא הייתה ניסיון לפסוק מי צודק, אלא אקט אמיץ של הכרה בפצע הפתוח. היא הייתה תזכורת נוקבת לכך שריפוי אמיתי של הנפש אינו יכול להתעלם מטראומות העבר, וכי הקמת בית חולים שמטרתו לרפא, על אדמה הספוגה בכאב כה גדול, נושאת עמה מורכבות עצומה.

פסיפס אנושי של יצירה וריפוי

הפסטיבל הציע שפע של מופעים מרתקים, אך הרגע המרגש ביותר עבורי היה מופע של הרכב מוזיקלי המורכב מהמאושפזים עצמם. על במה קטנה, הם שרו וניגנו, חלקם בהיסוס וחלקם בביטחון מלא. זה היה רגע של ביטוי טהור, לא מלוטש, שבו המוזיקה הפכה לגשר ישיר אל נבכי נפשם. הקהל, שהורכב ממבקרים, אנשי צוות וחברים למחלקה, הריע בחום והיה שותף מלא לחוויה. זו הייתה ההוכחה החיה לחזון של הפסטיבל.

הדס תדהר, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרכז, סיכמה את רוח הדברים: "הסיבה שאנחנו עושים את זה, היא כי המקום הזה קסום. אנחנו רוצים לפתוח את שערי בית החולים לקהל הרחב, שלא יפחד מבריאות הנפש, ולראות כמה המקום היפה הזה הוא מקום של החלמה, תיקון עולם, והרבה מקצועיות ומסירות."

לקראת סיום המופע של 'אני המשיח' נזכר עמראן יליד הכפר אבו גוש בחלום שכל הזמן טורד את מנוחתו: "כל פעם שאני שם את הראש על הכרית, חוזר אותו חלום. אני נמצא כאן, בגבעה הזאת, עם כולם, עם כל מי שאני מטפל בו, וכל אחד עם הדיכאון שלו, הצרות שלו, הכאב שלו… ואני מחליט לעשות מעשה. אני רץ מכיוון המחלקה הסגורה, מנסה לפרוץ את הדלת הנעולה. וכל האנשים אחריי. אנחנו פורצים את הדלת הראשונה, ואז את השנייה, ואני מבקש מכל החולים לעזוב את המחלקה."

"כולם רצים אחריי," הוא ממשיך, והקהל עוצר את נשימתו. "אנחנו רצים את כל הירידה הזאת, מגיעים לשער השומרים, והם מצטרפים אלינו. אנחנו רצים, עוברים את הגבול לירדן, חוצים את המדבר, כל אחד והצרות שלו, כל הסיפורים והכאב איתי. והריצה הזאת וכל הכאב, עד לשפת האוקיינוס. ואני רץ ורץ, ונכנס לתוך הים, עם כל הסבל והסיפורים איתי, ומתחיל לטבוע לתוך המים."

בנקודה זו, אלכס הליצן ניגש אליו, מגיש לו מגבת  ושואל ברכות: "מה אתה חושב שהחלום הזה בא להגיד לך?" ועמראן, כאילו מתעורר, מסתכל על הקהל ועונה: " ליוויתי כל כך הרבה אנשים כאן, וידעתי שיום אחד אלווה אותם לזמן גאולה." הוא פונה אל הקהל, אל כולנו, ומזמין: "בואו, בואו אחריי, קמים לגאולה! בואו לקום לגאולה, עם הסבל, עם הכאב! תביאו את כל הצרות, את הכעסים, את התסכולים!" וכך כמו החלילן מהמלין הוא לוקח את כולנו לעבר השקיעה המרהיבה שנראית מעל הרי ירושלים

הרהורים על קו התפר

יצאתי מפסטיבל הירח נרגש ומלא השראה. החלום של עמראן . הוא לא רק סיפור אישי של אח פסיכיאטרי; הוא אלגוריה עוצמתית על מצבנו האנושי. המופע, והפסטיבל כולו, מבהירים יותר מכל  עד כמה הקושי והסבל משותפים לכולנו. הם חוצים דתות, מגזרים ומעמדות. הם מזכירים לנו את השבריריות שלנו, ואת העובדה שבנסיבות מסוימות, כל אחד מאיתנו יכול היה למצוא את עצמו בין כותלי המקום הזה.

יותר מכל, הפסטיבל הוא חוויה של פירוק גבולות. הוא מפרק את הגבול בין "שפוי" ל"לא שפוי", ומזכיר לנו שכולנו על רצף אנושי אחד. הוא מפרק את הגבול בין "בפנים" ל"בחוץ", ומוכיח שחיבור קהילתי הוא מרכיב חיוני בחוסן נפשי. והוא מפרק את הגבול בין עבר להווה, ומלמד שגם במקום של כאב גדול, יכולה לצמוח יצירה מלאת תקווה. במבט אחרון אל על, דמותו של האיש ההולך על החבל נראתה כמעט סוריאליסטית, מרחפת בין חומות האבן למרחב האינסופי של השמיים. פסטיבל הירח של ירושלים הוא שיעור מאלף באנושיות.  הזמנה להביט לפחד בעיניים, לחצות את הסטיגמה, ולגלות את היופי והכוח המסתתרים במקומות הכי לא צפויים של הנפש.