בתו של דובר היישוב היהודי בחברון שהפכה לשמאלנית רדיקלית, סרבן מצפון המקבל הודעות מהחות'ים, ומתנחל ברסלבר המגן על רועים פלסטינים. ב'מדרשה האמונית' בירושלים נפגשים יחד ללימוד ובירור פסיפס אנושי יוצא דופן במקום המשלב אמונה ופוליטיקה, מייסד המדרשה, רועי קלייטמן, דתי לאומי שהפך לשמאלני בעקבות רצח אבו ח'דיר, מוביל מסעות שלום בהם משתתפים פלסטינים, תלמידי ישיבה ומתנחלים שעורכים תפילות עם סופים, שרים באידיש ומציינים את ההילולא של ההומו החרדי הראשון שנרצח בהתנקשות פוליטית
במקום שבו אין אנשים
אני יושב בשיעור ב"מדרשה האמונית", נטוע בלב עין כרם הירושלמית, שבה כל אבן לוחשת סודות. נושא השיעור כיאה למקום שבו אמונה פוגשת את המציאות המקומית, עוסק בנקודות מבט אנושיות בסכסוך היהודי –פלשתיני. למשל לבחון תופעה שמתגלה לאורך ההיסטוריה בה אנשים משני צידי הקונפליקט הגנו על יהודים או ערבים כשהם לעיתים משלמים גם בחייהם . המרצה, ד"ר הלל כהן, מצייר תמונה מורכבת שבה בתוך פרעות או פיגועים משפחות ערביות בחברון של מאורעות תרפ"|ט, הצילו יהודים מזעם ההמון, אזרחים אנונימיים שזינקו להגן על חפים מפשע מול פני המוות.
כהן (שכתב ספר על 'שנת האפס' של הסכסוך תרפ"ט) מתאר מקרה נשכח של בחור מוסלמי שעבד כמוסכניק ביפו, אשר גופו נהפך למגן מפני סכין מחבל שניסה לרצוח ילדות יהודיות והוא שילם על כך בחייו. במקרה אחר בראשית שנות התשעים, בלה פרוינד, אשה חרדית, נקלעה למסע הרג של מחבל בשוק מחנה יהודה שנתפס בידי המון שניסה לבצע בו לינץ'. פרוינד לא היססה, שכבה עליו וגוננה על גופו תוך כדי שהיא חוטפת מכות מההמון. כהן מספר על 'דו קיום' היסטורי שקיים בין משפחות פשע ערביות ויהודיות ועל שורדת השבי יוכבד ליפשיץ שסיפרה על יחס הוגן שקבלה מחמאס, "היא שוברת את הדיכוטומיות המקובלות". כהן מנסה לומר לנו שגם בגהינום יש צדיקים "ושמעשים מעין אלא מראים כי אנושיות לא תלויה בדת או בלאום".
פתאום קם אדם בבוקר וכבר לא מרגיש שהוא עם
שיעור זה הוא אחד מני רבים שמתקיימים ב"המדרשה האמונית", מקום מפגש לימודי שמשלב תיאוריה ומעשה לצעירים מהמגזר הדתי/ חרדי שמבקשים לחבר מחדש את התפרים הפרומים של זהותם. המדרשה הוקמה לפני כמה חודשים בידי הפעיל החברתי רועי קלייטמן (31), דתי לאומי מגבעת שמואל, שבעקבות רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר לפני כעשור ערך מסע בירור רוחני ואידיאולוגי שבסופו נחת בשורות השמאל העמוק, שלא לומר השמאל הרדיקלי: "אחרי השבעה באוקטובר", הוא מספר, "הייתי קשור לקהילה מקומית בירושלים שהתפזרה, וברקע של זה הבחנתי כיצד אנחנו שרויים בכעס, כאב ופחד והופכים ללאומנים כביכול בשם היהדות. הבנתי שאם אני נשאר, גם זה עלול לקרות לי". קלייטמן טס לבלקן והסתובב שם, "בכיתי ודיממתי עם הארץ, והבנתי שכדי לחזור לעצמי אני צריך מרחק מכל זה".
בבלקן הוא קצת "שכח מעצמו", וגם "איבד את עצמו", ובסופו של דבר שמע "קול קורא מן המצר": "הייתה לי קריאה שמשמעותה שיש לי עבודה לעשות פה, בישראל". קלייטמן התיישב בדירת הסטודנטים שלו, המכונה בפי העם "מחנה פליטים בית הכרם": "התאספנו שם חבורה של בחורי ישיבה ללילות ארוכים של דיונים פילוסופיים עמוקים, ומתוך הגחלת הזו צמחה קהילה של אנשים שמחפשים יחד משמעות ואמונה בתוך מציאות לא פשוטה". לאחר תקופת הדגירה בקע מתוך דירת השותפים רעיון הקמת "המדרשה האמונית". "זהו מקום לרעיונות עבור אנשים שמחפשים יהדות של צדק, שלום ושוויון".
מאז פרוץ השבעה באוקטובר הייתי עד לסדנאות, מסעות וקבוצות של בירור וחיפוש שנולדו מתוך השבר הנורא, כמו חבריו של קלייטמן: "ההנחה הייתה שהמון אנשים שומרים דברים בבטן ואינם מרגישים טוב עם מה שקורה לזהות היהודית והישראלית. אז אני מאפשר לאותם אנשים מרחב לדבר וללמוד יחד. חשוב שיכירו את הסיפור וחשוב לי לגשר על הפערים בתוך העולם האמוני, כך שמתוכו תגיע קריאה לשלום".
יצאו לתרבות רעה
חזות חרדית או דתית כמעט תמיד מעוררת אסוציאציה של ימין ושמרנות, אבל קיימת גם קבוצה קטנה אך משמעותית של פורצי דרך. הם אלו שחותרים תחת המוסכמות, מציגים פרשנות ליברלית. אפשר לראות זאת בהקמתה של תנועת מימד על ידי הרב מיכאל מלכיאור לפני שלושה עשורים, בדרכה הייחודית של צביה גרינפלד, חרדית שהשתלבה במרצ, וכיום, עם חנוכתו המתוקשרת של "השמאל האמוני".
יום שלישי באמצע השבוע, אני נוסע למדרשה. "תגיע להר הרצל, משם תרד לעין כרם, בשער יהיה כתוב 'הישיבה החילונית'", הנחה אותי קלייטמן. על שולחן הסלון, מונחים אלה לצד אלה: תלמוד בבלי, "זה אנחנו או הם" המתחקה אחר קרב הקסטל במלחמת העצמאות, ו"הניצחון ושברו", הצופה אל עתיד השטחים. אלו ספריה של צעירה חרדית הלומדת במקום, אחת משני חרדים נוספים שלא ששים לחשוף את זהותם כשהם חוזרים לבני ברק. אנו סועדים מרק ירקות בין השיעורים, ולמולי, עיניים בוערות ושיער גולש, יושב איתמר גרינברג, בן 19 בלבד. גרינברג, חרדי לשעבר שנטש את סגנון חייו הקודמים בגיל 15, הפך לסמל של סרבנות גיוס, ומסתובב בין ארגוני שמאל רדיקלי.
המרטיר מהכלא הצבאי
הוא בעיצומה של חופשה מכלא צבאי, בו ריצה כמעט חצי שנה – שיא שבירה של מסורת צבאית בת עשור, בה סרבנים שוחררו לאחר תקופות מאסר קצרות. כעת, בעידן המלחמה והמחלוקת סביב חוק הגיוס, גרינברג, פניה של תנועת הסירוב "מסרבות", צפוי להארכה משמעותית של מאסרו. "אני חושב שהמלחמה הזאת צריכה להיפסק", הוא אומר לי, באוטובוס בחזרה לבני ברק. הוא מתאר בכלא שנאה יוקדת מצד חיילים אחרים, ואף שהה יומיים בצינוק, מבודד מפחד לחייו. נראה שהוא נהנה מכך שהפך, לפחות בעיני ארגוני השמאל, למרטיר, כך גם בעיני לא מעט ערבים בעולם. הפוסט שפרסם בטוויטר ביום שנכנס למאסר הגיע לחמישה מיליון צופים, רובם מהעולם, והוא נהפך לאחד הציוצים הפופולריים ביותר בטוויטר (X) הישראלי. הודעת תמיכה מפתיעה קיבל מלא אחר מאשר הדובר של החות'ים: "הנה תראה, הוא רושם לי שאני עוזר למאבק שלהם והוא ישמח לשמוע ממני". אני די המום מהעניין, וגרינברג מספר לי: "לא עניתי לו כמובן. הוא לא מבין שאני גם מתנגד לאלימות שלהם".
מעיר האבות לעיר התענוגות
במרחב המדרשה, כמו עוד חלק בפאזל רב החלקים של תנועת השמאל הישראלי שנאבקת על זהותה מאז מאורעות השבת השחורה, נגלית דמותה של שולמית ארנון, בת 37, בתו של דובר היישוב היהודי בחברון, נועם ארנון שעבור ארגוני שמאל מסמל את 'עוולות הכיבוש', הוא לא ציפה שדווקא האדם הכי קרוב אליו יאמץ את אותם רעיונות שנאבקים במפעל חייו.
כבר כילדה, כשנסעה בהסעה לבית הספר בחברון העתיקה, הציפו אותה שאלות מטרידות: "מדוע הילדים מקללים ערבים, זורקים אבנים?" שאלה את אביה, והוא השיב לה בהסברים שהתקבלו בשכל אך לא בלב. ארנון מתארת מסע רוחני סוער, תחנותיו נעו בין כת מנצלת בדרום הארץ, לימודי מוזיקה, וחיים במרכז הארץ, מעברים ששיקפו את החיפוש אחר זהותה. בשיעורים, היא נוגעת בסוגיות טעונות, כמו "הג'נוסייד" בעזה, מעוררת דיונים סוערים האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה או רצח עם. הפוסטים שלה ברשתות החברתיות, תמונות ילדים הרוגים בעזה, הם עבורה זעקה נואשת נגד אטימות הלב, ניסיון לפקוח עיניים. אך בעבור רבים היא מתויגת כ'בוגדת', לעיתים, אביה מנסה להגיב, אך עד מהרה הוויכוח מתלהט, צלקות מהעבר מאיימות להיחשף, והשיחה נקטעת בדממה כואבת.
בזמן שיוני מזרחי מ"שלום עכשיו" העביר שיעור על מפת ההתנחלויות, פגשתי במדרשה סטודנט למדעי הדתות, "החילוני היחיד" במקום. הוא חוקר קבוצת נשים מסקרנת: מאמינות נוצריות הפוקדות קברי צדיקים בגליל. הוא סיפר שהן רואות בצדיקים היהודים והנוצרים דמויות דומות, והחרדים מקבלים אותן כל עוד הן מסתירות סממנים נוצריים.
בין סיור "שוברים שתיקה" בחברון לערב מוזיקלי באידיש וערבית, תכנן קלייטמן את "הילולת יעקב ישראל דה האן", דמות שנויה במחלוקת. דה האן, יהודי הולנדי, היה מרקסיסט, הומוסקסואל, שחזר בתשובה ועלה לארץ, בישראל הפך ליד ימינו של מנהיג העדה החרדית ופעל נגד הציונות. ניהל קשרים עם ערבים, ונרצח ב-1924, במה שנחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ.
נ, נא, נאח, נאחס
למדרשה נכנס בחור גדול גוף עם כיפה גדולה, זקן, מעיל ארוך וחולצה של התנועה הפוליטית "עומדים ביחד". זהו יהונתן (28) ברסלבר, אנטי ציוני שגר בבת עין ובזמן שהוא לא עובד כשליח בפיצה בגוש עציון הוא עוסק ב"נוכחות מגִנה" על רועים פלסטינים בראס אל עין בבקעה. בשנתיים האחרונות הוא עבר טרנספורמציה מחשבתית: "בהעדר מילה טובה אני הומניסט", הוא אומר לי ומוסיף, "שהכיבוש הוא רק עוד פשע אחד של הציונות".
זהות מחפשת עם
כשהקור הירושלמי העז אופף את המרפסת של המדרשה, נפרש בפני המשך מסעו יוצא הדופן של קלייטמן. מבית ספר בדרום אפריקה, דרך ישיבה בעתניאל ושירות צבאי בתוכנית הגיור, הוא התגלגל לחיקו של הרב פרומן המתון מהישוב תקוע. רצח הנער אבו ח'דיר הוליד רגע מכונן: "ערכנו תפילה משותפת עם השייח' הסופי איהב בלחה, בה בחורי ישיבה ומתנחלים חולקים ומחזיקים את הכאב המשותף". המשך המסע הוביל אותו אל מעבר לים, כשליח בקהילה יהודית בארה"ב, וחזרה אל קהילה ייחודית בארץ, "הולי לוקל איילינס". (חייזרים מקומיים קדושים) שם, פלסטינים, יהודים ואנשי שלום רקחו יחד מסיבות שלום ביריחו, טיילו בפסטיבל הבירה ברמאללה, שכשכו בחמאמים בשכם, וסיימו לילות טרופי שינה באתרים נטושים בים המלח, "זו הייתה שבירת גבולות מוחשיים ומנטליים". זיכרוני מקלייטמן נטוע בבחירות האחרונות, כשניצב במקום השלישי במפלגת הפיראטים. אז, זה נתפס כגימיק פוליטי. הגעתי לראיין אותו בביתו, חובש כובע פיראטי, דיבר על חשיבות התרבות והלגליזציה של קנאביס. כיום, ניכר שמסעו השתנה כליל.
עולם ישן, עד היסוד נחרימה
ב"מדרשה האמונית" פגשתי אנשים מרתקים, אמיצים, אנשים שמסרבים ללכת בתלם, שמחפשים את אלוהי הצדק והמוסר, ששואפים לעולם אידיאלי. אולי הם תמימים, ביקורתיים מדי כלפי החברה הישראלית, אבל הרגישות שלהם כלפי האחר מדבקת. לא בטוח שהם יצליחו לשנות את דעתם של הישראלים, אבל עצם הניסיון שלהם, עצם החיפוש שלהם, הוא ניצחון קטן עבורם
