בדומה לנשים איראניות, גם תשוקתה של איריס מימון דלשד לריקוד פרסי דוכאה שנים ארוכות. לאחר משבר אישי שעברה באמצע החיים, היא עזבה את הדת, התגרשה, והתפטרה ממשרת יועצת חינוכית כדי ללמוד ריקוד מעבר לים. כשחזרה היא ייסדה את אנסמבל 'שיראז' אשר מהווה השראה לנשים איראניות רבות, להן היא מבטיחה: 'עוד נרקוד ביחד בשיראז'
איתן אלחדז ברק
מיועצת חינוכית לרקדנית
כשניצוץ של זיכרון מאיר את עיניה מספרת איריס מימון דלשד: "אלוהים נטע בי שתי מתנות לפני ששילח אותי לעולם הזה – את היכולת לרפא לבבות ואת האהבה הבלתי נלאית למחול". כך פותחת דלשד (55), מייסדת אנסמבל שיראז, את סיפורה. איריס מספרת שאהבתה לריקוד החלה עוד בילדות, אך החיים הובילו אותה בנתיב אחר. היא סיימה בהצטיינות תואר שני בייעוץ, חייתה 15 שנים באורח חיים דתי, הביאה שלושה ילדים לעולם וגנזה את תשוקתה לריקוד. "הרגליים שלי כאבו בכל פעם שראיתי רקדנית", היא נזכרת בחיוך עצוב. "תמיד היו לי 'תירוצים מכובדים': זה לא צנוע, זה מפתה גברים, זה לא מקצוע, זה לא מכובד…".
האובדן ששינה את חייה: מחיים שלמים של ויתור ועד לחזרה לריקוד.
השינוי הגדול בחייה של איריס חל לאחר שחוותה אובדן. "נפטרה חברה טובה מסרטן. זה יצר סדק… אבל לא מספיק. המשכתי בחיי… עד שנפטר אבי. כך בפתאומיות. באמצע החיים. נפל ומת. הסדק הפך לרעידת אדמה. שום דבר בחיי לא יכול היה להמשיך כרגיל. הכל התפרק. בניתי את חיי מחדש. התגרשתי. עזבתי את הדת. התקרבתי לעולם הרוחני בו אין דתות. והתחלתי לרקוד". בגיל 40, היא החלה ללמוד ריקוד באופן מקצועי, השלימה קורסי תעודה בארץ ובחו"ל, ורקדה כ-10 שעות בשבוע. "הריקוד ריפא אותי", היא מעידה. "למדתי דרך הריקוד לגלות נשיות אמיתית מהי".
בנות שיראז במופע עוצמתי ביפו
לאחרונה, התמזל מזלי לצפות במופע של בנות שיראז ביפו, חוויה שהייתה לא פחות מהתעלות רוחנית. הן נעו בעדינות, בהרמוניה מושלמת, לצלילי מוזיקה אתנית שחדרה אל הנשמה. שמלותיהן הכחולות העזות נפרשו סביבן ככנפיים, התנועות המעגליות של הגוף ושל הידיים, יחד עם האהבה והחיבוק שהורעפו עליהן מצד הקהל הישראלי, יצרו תחושה חזקה – תחושה שהאמנות מסוגלת לחבר בין לבבות, אפילו בין מדינות יריבות.
מחיים את המחול הפרסי: הקמת אנסמבל שיראז.
איריס החליטה להקים את אנסמבל שיראז במטרה "לקרב בין העם האיראני לעם הישראלי" היא מדגישה שוב ושוב, "שיש הבדל בין השלטון לעם". "אנחנו בעצם מחיים את המחול הפרסי פה, משמרים את התרבות העשירה הזו ומעבירים אותה לדורות הבאים".
המחול הפרסי: קליידוסקופ של תרבויות ותקופות:
הריקוד הפרסי הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות העשירה של פרס (איראן) ומשלב אלמנטים היסטוריים, פולחניים ואמנותיים. שורשיו נעוצים במסורות עתיקות, שבהן שימש הריקוד כאמצעי פולחן, ביטוי רגשי וחברתי, ולעיתים אף ככלי תקשורת עם כוחות עליונים. המחול הפרסי מתאפיין בתנועות ידיים וגוף מעגליות ועדינות, המבטאות רגש וסיפור. לאורך ההיסטוריה הושפע הריקוד ממפגשים עם תרבויות שכנות, כמו הודו, מסופוטמיה וטורקיה. "יש למשל את אזור גונדר", מספרת איריס, "שם מתפתח מחול עם השפעות אפריקאיות, כי הגיעו שבטים אפריקאים למקום". ההשפעות התרבותיות השונות, כמו פסיפס עשיר, מתלכדות לכדי שפה תנועתית ייחודית. "כל תנועה נושאת משמעות סמלית", מסבירה איריס, "מסילוק שדים ועד לסילוק עין הרע".
הריקוד שימש בטקסים דתיים ופולחניים עוד בתקופות האימפריה האחמנית והסאסאנית. עם הכיבוש האסלאמי, הריקוד עבר שינוי ונעשה פחות בולט בפומבי בשל מגבלות דתיות. עם זאת, הוא נשמר באירועים פרטיים ובקהילות מסוימות. "גם המחול הסופי, מזוהה לעיתים בטעות עם טורקיה, נושא שורשים פרסיים עמוקים", מזכירה איריס, "רומי נולד באיראן". המחול הלורי, שמקורו בצפון איראן, נולד כריקוד עממי אותנטי, "מיועד לאנשים עצמם ולא לבמה". אנסמבל שיראז לוקח את המחול העממי הזה וחושף אותו לקהל חדש, נותן לו חיים חדשים על הבמה.
המחול הפרסי הקלאסי הוא התגלמות של אצילות ועדינות. תנועות הידיים, כמו במיניאטורות הפרסיות, מספרות סיפורים עתיקים. "לכל תנועת ידיים או מחוות ידיים יש איזושהי משמעות", מסבירה איריס ומדגימה כיצד תנועת ידיים מסוימת מבטאת שליחת לב. "אנחנו עוטפים את הלב ושולחים אותו", היא אומרת, "כי יש משהו בתרבות הפרסית". הריקודים מלווים במוזיקה פרסית קלאסית או עממית, המשתמשת בכלים כמו סנטור, טאר ודאף.
דעיכת המחול באיראן: היסטוריה של דיכוי תרבותי. המחול כסמל להתנגדות.
דעיכתו של הריקוד הפרסי באיראן נובעת ממספר גורמים היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים: השפעות הכיבושים הזרים, האיסלאם והשמרנות הדתית, דיכוי תרבותי ואובדן זהות והגירה של אמנים. למרות זאת, הריקוד הפרסי לא נעלם לחלוטין. הוא נשמר באירועים פרטיים ובקהילות איראניות מחוץ לאיראן, וישנם ניסיונות להחיות אותו במסגרת מוגבלת גם בתוך המדינה.
מחול של חופש.
מעבר לשימור התרבות, אנסמבל שיראז תך תומך בנשות איראן הנאבקות לחופש. "עשינו כמה הופעות תמיכה בנשות איראן שנלחמות, שמשלמות בחייהן", מספרת איריס. האנסמבל משתמש ברשתות החברתיות כדי להגיע לצעירות איראניות, שצמאות לתרבותן ומחפשות קשר. "הסטודנטיות הצעירות של איראן מתעניינות בנו", אומרת איריס בהתרגשות, "זה מאוד משמח אותנו".
אמנות ללא גבולות: המחול הפרסי כגשר בין עמים
בדמעות של תקווה, איריס מסכמת, "זה מה שאנחנו עושים כאומנים: מחברים בין אנשים, בין עמים, מפיחים ניצוץ של שלום". סיפור חייה של דלשד, על פיתוליו המפתיעים ועל חזרתה המרגשת אל הריקוד, מהווה עבורנו מעין נבואה: נבואה למהפכים המתרחשים לנגד עינינו, ולמסע המורכב שעודנו צועדים בו אל עבר גשר תרבותי עם העם האיראני. כעת, כשאנו עדים לחגיגות הנורוז, אנו מביטים אל עבר איראן, אל העם האיראני, שהתרחק ממורשתו העשירה מאז עליית האסלאם. מי יודע, אולי בעתיד הלא רחוק, יחד עם אנסמבל שיראז, נשות איראן תשובנה לרקוד בשמחה, ללא פחד. במאבקו להחיות את המחול הפרסי, אנסמבל שיראז מפיח בנו את האמונה כי האמנות מסוגלת לחצות גבולות ולחבר בין לבבות.
