בערב טעון רגשית בירושלים, בין דיפלומטיה לזעקה, נחשף סיפורו של סרט אנימציה ייחודי השומר על גחלת התקווה עבור גיא גלבוע דלאל, חובב התרבות היפנית שנחטף מהנובה. הסרט, יוזמה מרגשת של אנימטורים ישראלים, משלב את אהבתו של גיא לעולמות הדמיון עם המציאות הבלתי נתפסת של השבי, ומבקש להשאיר את סיפורו ואת סיפורם של כל החטופים בתודעה הציבורית.
איתן אלחדז ברק
בערב קבלת הפנים לשגריר ארה"ב החדש מייק האקאבי במוזיאון ידידי ישראל בירושלים, בין החיוכים המאופקים והנאומים הממלכתיים, פגשתי את מירב ואילן גלבוע דלאל. פניהם שידרו כאב אין סופי ותקווה שברירית, תמהיל רגשות המוכר למרבה הצער למשפחות רבות בישראל מאז השבעה באוקטובר . הם הגיעו לשם לא רק כאורחים, אלא כשליחים – שליחים של בנם גיא, החטוף בעזה, ושליחים של יוזמה אמנותית מרגשת: סרט אנימציה קצר שנעשה לכבודו, "גיאגו".
כרטיס ליפן וחלום שנקטע בקימונו
"גיאגו", סרט אנימה קצר, מגולל את סיפורו של גיא, בן 22, אחד מ-24 החטופים החיים שהיו מוחזקים בשבי בעזה כבר 581 ימים. היוזמה, פרי הפקתם של האנימטורים ירדן בר וחן חייפיץ, אינה רק אמצעי לשמר את סיפורו של גיא ושל יתר החטופים בתודעה; היא גשר עדין הנמתח בין אהבתו העזה של גיא לתרבות היפנית ולסרטי אנימה, לבין המציאות המחרידה והבלתי נתפסת של השבי.
הקשר של גיא עם ארץ השמש העולה החל בהשפעת אחיו, גל, אך מהר מאוד הפך לתשוקה אישית עמוקה. "גיא למד יפנית," סיפרה אמו, מירב, "היה לו כרטיס טיסה ליפן ביד." היא נזכרת בשיחותיהם, בניסיונה להבין את המשיכה העזה הזו לתרבות הרחוקה. "תוך כדי השיחות שלנו הבנתי שסרטי האנימה הם מלאי רגש, וגיא נתפס לסרטים מהסוג הזה. בהמשך, כשהוא נחשף להיבטים נוספים בתרבות הזאת, הוא התחיל להתחבר גם לפריחת הדובדבן היפנית (סאקורה), ובאופן כללי לכל מה שקשור ליפן."
"גייאגו שלי, כשהוא מתחיל להתעניין במשהו – הוא הולך איתו רחוק," הוסיפה מירב בגעגוע. "מאז שהיה ילד הוא היה משקיען, אף פעם לא הסכים להתפשר או להסתפק רק בחלק, וזו גם הסיבה שהוא רצה לטוס ליפן – כדי ללמוד אותה ברצינות, מא' עד ת'." הוא התכונן ארוכות לטיול, לימד את עצמו לקרוא ולכתוב יפנית, חדור רצון לחוות את יפן באופן עמוק ואמיתי. בבוקר הנורא ההוא, הגיע למסיבת הנובה לבוש בקימונו של דמות אנימה אהובה. שם, הקשר עמו נותק.
מהארוקון למסך: לידתה של מחווה מצוירת
המפגש שהוליד את הסרט התרחש באופן סמלי בכנס הארוקון הקודם, פסטיבל האנימה הגדול בישראל. ירדן בר, יוצר ומפיק וידאו ואנימציה בסטודיו "פיקסל" וחובב אנימציה יפנית בעצמו, נכח במקום במרץ 2023. "המשפחה עלתה על הבמה וסיפרה על האהבה של גיא לתרבות היפנית, במיוחד לסרטי האנימה," הוא מספר. "באותו רגע אמרתי לעצמי: 'אני הולך להשיג את המספר שלהם, ואני הולך לפנות אליהם ולהגיד להם שאני רוצה לעשות סרט אנימה על גיא'."
הסיפור של גיא, צעיר בתחילת חייו עם חלום גדול להגיע ליפן שנגדע באכזריות, נגע עמוקות בירדן. הוא חש תחושת שליחות לפעול למען החטופים ומשפחותיהם. הוא שיתף ברעיון את חן חייפיץ, אנימטורית ובמאית שעובדת עמו בסטודיו, והיא נרתמה מיד למשימה. הם נפגשו עם משפחתו המיוחדת של גיא, שהתרגשה מהיוזמה. "שמענו את הסיפור עוצר הנשימה על גיא ובאותו הרגע היה לנו ברור שהדיבור שלהם יהיה הפסקול של הסרט," מספר ירדן.
האתגר היה גדול: כיצד מתרגמים סיפור טרגי כל כך לפורמט של אנימה, הזוהה לרוב עם עולמות דמיוניים וצבעוניים? "בהתחלה הייתה לי מחשבה להפוך את הסרט למשהו קצת יותר פנטסטי, דמיוני," מודה בר. "אבל ברגע שחן ואני נפגשנו עם המשפחה ושמענו מהם את הביוגרפיה של גיא, הבנו שהסרט ישלב בין מציאות לפנטזיה."
בין מציאות לדמיון: מסעו של גיא בסרט ובשבי
הסרט "גיאגו", דוקו-אנימציה באורך של כחמש וחצי דקות מחולק לשני חלקים ברורים. "החצי הראשון עוסק בגיא ובמי שהוא היה עד שנחטף," מסביר בר. הוא שואב השראה מתרבות יפן וסרטי אנימה ומגולל את סיפורו של גיא מפי בני משפחתו – מירב, אילן, גל וגאיה – המספרים על ילדותו, על רגעי החטיפה, ועל העולמות הפנטסטיים שברא לעצמו. רגעים אלו, המתוארים לעיתים בצורה כמעט מדויקת לסרטונים אמיתיים שפורסמו בטלגרם, כמו הסרטון בו נראה "הנוחבה הזה מוביל אותו לאיזשהו מקום", כפי שתיאר האב אילן, מעבירים את הצופה את חווית האימה.
"החצי השני הוא דמיוני יותר, כי אנחנו לא באמת יודעים מה הוא עובר בשבי," ממשיך בר. כאן, הסרט נכנס למרחב של תקווה והשערה. "אנחנו רוצים לשער שגיא משתמש בחוסן ובחיוביות שהוא ספג מעולמות האנימה, כדי לעזור לעצמו לשרוד את השהייה במקום הבלתי אפשרי הזה, בלשון המעטה." זוהי תובנה מרכזית – כוחם של עולמות פנימיים ודמיון כעוגן במציאות בלתי נתפסת. הסרט מתמקד בתקווה שגיא מוצא מפלט בעולמות הדמיוניים שברא לעצמו, המושפעים מאהבתו.
ומה בסיום הפנטסטי? "זה החלק שבו גיא מדמיין את החופש שלו, את הרגע שבו הוא משתחרר מהשבי," חושף בר. "ניסינו להציג את הרגע הזה כמו שכולנו מדמיינים אותו, ואנחנו רוצים להאמין שגם גיא מדמיין את הרגע שבו הוא ייצא משם ויחזור להיות אדם חופשי."
זעקה מהתופת: אילן דלאל על תנאי השבי המחרידים
התקווה הזו, המונפשת בעדינות בסרט, עומדת בניגוד קורע לב למציאות האכזרית של השבי, כפי שתיאר אותה אילן, אביו של גיא, באותו ערב במוזיאון ידידי ישראל, ובמקומות נוספים. דבריו, שנאמרו בקול רועד, ציירו תמונה מצמררת של התנאים הבלתי אנושיים בהם מוחזקים החטופים. "גיא נמצא בשבי בעזה כבר 578 ימים," אמר אילן (במועד עדותו). "אני מסתכל על עומר [שם טוב, ששוחרר מהשבי] – ומתפלל כל יום שגם הבן שלי ישוב הביתה."
אילן חשף בפני העולם את הזוועות, על פי עדויות שהגיעו: "אנו למדים על התנאים הקשים והבלתי אנושיים בהם הם מוחזקים. הם נמצאים במנהרה צרה, ברוחב מטר אחד ובאורך 12 מטרים, עם בור בקצה לצרכים. הם סובלים מהתעללות פיזית ופסיכולוגית יומיומית. מכים אותם, קושרים אותם ומרעיבים אותם. הם נאלצים לשתות מים מלוחים ומזוהמים, סובלים מהשפלות ומאבדים בהדרגה את צלם האנוש שלהם."
התיאור המשיך וקרע את הלב: "המחבלים אמרו להם שהם ישוחררו יחד עם חבריהם במנהרה, ושבועיים לפני שחרורם, קיבלו יותר אוכל כדי להיראות טוב יותר בטלוויזיה. ביום השחרור, הם נלקחו לטקס האכזרי של חמאס ונאלצו להישאר ברכב ולצפות בחבריהם משתחררים ושבים הביתה למשפחותיהם ולחייהם. הם התחננו על חייהם ובכו לעזרה כדי להינצל מהגיהינום בו הם מצויים." לאחר מכן, הוחזרו למנהרות החשוכות. "אנו חיים בחוסר ודאות מתמיד ובפחד לחייהם של גיא ואיתי [חברו של גיא, אביתר דוד, שנחטף יחד עמו], בידיעה שכל רגע עלול להיות האחרון שלהם… המנהרה בה הם מוחזקים ממולכדת בחומרי נפץ העלולים להתפוצץ בכל רגע." עדויות אלו ממחישות את הדחיפות הבלתי נסבלת להשבת כל החטופים.
החלום על הרגע שאחרי: תקווה ואמונה בשיבתו של גיא
לצד ההתרגשות והתקווה הזהירה סביב סרט האנימציה, המציאות המדינית והמצב הקשה ממשיכים להעיב. אך עבור מירב, אמו של גיא, הסרט הוא גם נקודת אור להיאחז בה. "ההתרגשות תהיה אפילו גדולה יותר כשגיא יחזור ויצפה בסרט בעצמו," היא אומרת בתקווה. "אני כבר מחכה לרגע הזה, זה יהיה רגע של שיא עבורנו." היא מאמינה שהסרט, ובמיוחד סופו הטוב, יעשה לו טוב – ומייחלת בכל ליבה לסוף טוב גם במציאות.
אחיו של גיא, גל, ביטא את החלום המשפחתי הפשוט והעמוק ביותר: "החלום הכי גדול היה לקחת אותו ליפן, לעשות כל מה שהוא רצה ולא הספיק בזמן הזה."
"גיאגו" הוא יותר מסרט אנימציה; הוא זעקה, הוא תפילה, והוא ביטוי ליצירתיות אנושית הפורחת גם מתוך הכאב הגדול ביותר. הוא עדות לכך שגם כאשר המילים אוזלות והמציאות קשה מנשוא, האמנות יכולה לתת קול לחלומות, לשמר זיכרון, ולהשאיר דולקת את אש התקווה – התקווה לראות את גיא, ואת כל החטופים, שבים הביתה בשלום. עד אז, דמותו המצוירת תמשיך את מסעו, גיבור בעולמות שאהב, גיבור בליבנו.
