ותיקי השבט וחובבי ההיסטוריה בירושלים יזכרו, כנראה, שלפני קצת יותר משלושה עשורים, במרכז המסחרי בשכונת קטמון, פעלה חנות ירקות מצליחה. מאיר שמואלי, אז בחור צעיר וילד הסנדוויץ' במשפחה עם חמישה אחים, רק התחיל לחשוב על עתידו וחלם שהטלפון בביתו יצלצל ומעבר לקו יעמוד נציג חברת החשמל, שלשם שיגר את קורות חיו, מתוך רצון להפוך לעובד במשרה יציבה ובטוחה בחברה. מי חשב שבירוקרטיה שהובילה להמתנה מייגעת תוביל אותו למסעדה ביתית מצליחה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.
מאיר שמואלי
את הסיפור של מאיר, אולי כל סועד וסועדת שפקדו את המקום ביוסי בן יועזר בקטמון מכירים. אני לא הכרתי. בין טחינה עם עמבה לחציל במיונז אני שומעת שוב את הסיפור על מאיר הצעיר שממתין וממתין לחברת חשמל לג'וב המיוחל, אבל מבין שמזלו כאן, בחנות הירקות של החמים שלו. אבל לא לירקות פילל מאיר שמואלי, הבעלים הגאה של מסעדת "שלומי חי", אותה קרא על שם בנו הבכור. הוא מחליט לפתוח פלאפליה שריחה וטעמה נודע למרחקים. השאר כבר היסטוריה, אבל לא בשביל מאיר ובניו.
כל טעם בתבשיל מעיד על העבודה הקשה ועל הזכרונות מבית אבא. אשתו מרוקאית, הוא אורפלי והילדים, והאוכל, הם מיקס מושלם של שניהם. מאיר מספר על כך שכבר אחרי זמן קצר, הקליינטים שהפכו קבועים, ייעצו לו לפתח את המקום ולהוסיף תבשילים ומאכלים ביתיים. והוא הקשיב. חמש שנים חלפו מאז שפתח את המקום והתיאבון לירושלמים, מאיר החליט שרצון הלקוחות חייב להגיע לצלחת והרעיון לפתח את התפריט, להוסיף לו תבשילים ומנות נוספות. וכמו בראשית דרכו של הפלאפל, גם כאן היו מי שהטילו ספק בצורך להפוך את המקום למסעדה, אך הספקנים אכלו את הכובע לאחר שאכלו את התבשילים הביתיים המעולים שזכו להערכה רבה מכלל הסועדים.
"לקוח שיכנס בפעם הראשונה לשלומי חי יחזור בפעם השנייה וירגיש כאילו אנו מכירים עשור לפחות," מספר מאיר, "היחס האישי לכל אחד וההבחנה מה כל אחד אוהב וצריך עושה את ההבדל. יש כאלו שכבר ברגע שהם יושבים, אני יודע איזה סלטים צריך להוציא בשפע, ואיזה שתיה מועדפת עליו. הוא יראה את מה שהוא רוצה על שולחנו לפני שהוציא מילה מהפה."
אלי, לקוח ותיק בשלומי חי, שנוהג להגיע למקום עם רעייתו ובנו, מצביע על נקודה מעניינת בממלכה של מאיר: "שלומי חי זה פסיפס ירושלמי. מי שיכנס יראה מסביבו צעירים ובוגרים, יראה אשכנזים ומזרחיים, יראה אנשי עסקים ושכירים, יראה מגוון ירושלמי מושלם וקונצנזוס סביב האוכל."
כמו כל סיפור ירושלמי טוב גם כאן יש חיבור בין דורי. בנו של מאיר, שמואל, העתק של אביו, התחבר מגיל צעיר למטבח והחליט כבר בגיל 13 לעבוד עם אבא.מאיר שראה בו שותפו הטבעי וממשיך דרכו, נתן את ברכת הדרך, לימד אותו את רזי המקצוע ושמואל נשאב פנימה חזק, והיום, בגיל 24 בלבד, אביו אומר שמה שבנו מחליט, מקובל עליו, שכן במספר דברים שעליהם החליט שמואל, נרשמה הצלחה. כמו השינוי המתבקש מכיסאות הפלסטיק הישנים לכיסאות מכובדים שהולמים מסעדה, כמו בהרחבת המקום (זוכרים את הספר שהיה השכן? אז המספרה שנסגרה הפכה לחלק משלומי חי ואיתה וגם התפריט השתדרג במאכלים שמשביעים את רצונם של הלקוחות וכן בעיצוב המקום, כך שיתאים לאופיו-חמימות, זמינות ומשפחתיות.
השדרוג האחרון בשלומי חי היא ההחלטה לפתוח את המקום גם בשעות הערב וגם המהלך הזה נוחל הצלחה.
אז, תאכלס, מה כדאי לכם להזמין? האוכל שהובא למולי היה טעים, נקודה. סלטים בשפע – שממשיכים להגיע גם אם לא מילמלת כלום כשנזלה לך הטחינה מהצד. בשרים איכותיים והכי חשוב- אוכל שמזכיר את אמא. ולמרות הכל היו כמה דברים ייחודיים שלא טעמתי בשום מקום אחר. תחילה: סיסקה עם ביצת עין. גאונות לשמה. בהתחלה חששתי. צלחת הבשרים שהובאה בפניי ועליה ביצת עין ערערה אותי. אבל ברגע שפרסתי את הביצה על הסיסקה התפרצו חומות וטעמים בלשוני. מושלם. בואו ותטעמו.
צלחת בשרים. סיסקה עם ביצת עין-שלמות
הדבר השני היה דווקא בסלטי הפתיחה- עמבה בלאגנים. סלט טעים מאד, שהזכיר לי את החמוצים של סבתא. חזרתי לילדות ולזה אין מחיר.
גם הבמיה שלהם לא נופלת משום במיה שאכלתי (גם לא של עבדאללה בסיני). הם שמים שם תבלין ייחודי- נענע יבשה ומנטה- וזה הופך למנה המנצחת של הקיץ.
ועם הבמיה מומלץ לקחת את המג'דרה המוגשת עם בצל מטוגן מעל- שלמות. פשוט לטרוף את זה.
ולסיום- כי אין מצב לצאת בלי קינוח- המלבי עם הסילאן, השקדים הקלופים ושערות החלבה- אחד הדברים המרעננים והטעימים שאכלתי. אחרי מנות פתיחה, אוכל בשפע ועוד שאר דברים שהוגשו על שולחני, סיימתי את הקינוח במלואו כאילו לא הייתי שבעה- אבל רק כי הוא טעים. מפוצצת וטוב לי הלכתי לישון שנ"צ. עד כדי כך האוכל היה טוב.
